XXII. דעות תיאולוגיות ואמונה דתית

אם הסובלנות של דתות שונות גדלה, פקטור אחד שייתכן שגרם לכך שיהיה קשה לשלול את הסובלנות לדתות אחרות, אולי אף באופן מקרי, היה השוני ההולך וגדל בין האמונות של התיאולוגים לבין אלו של כמה מחברי הקהילה היותר מסורים למה שנראה להלכה כאותה תפיסת עולם דתית. חלק מחברי הקהילה ממשיכים להכריז על אמיתוּת ההשראה המילולית של כתבי הקודש, בעוד שאחרים, שהם פחות בטוחים בהשראה המילולית, מאמינים אף על פי כן באותנטיות של מה שהם מבינים שכתבי הדת מעבירים. גם הכמרים, על אף שלעתים קרובות הם קרובים יותר למאמינים הרגילים שאינם כמרים מאשר התיאולוגים המקצועיים והאקדמיים, לעתים קרובות דוחים היום עיקרי אמונה מרכזיים. במהלך עשרות השנים האחרונות היו בישופים אנגליקניים [כלומראפיסקופלים] אשר חלקו בגלוי על נקודות בסיסיות באמונה הנוצרית כגון לידת הבתולים של המשיח, תחיית המתים של ישו, והַבּיאה השנייה. ישנם מאמינים, בתוך אותה קבוצה דתית, שהרגישו ממורמרים ומזועזעים קשות. תיאולוגים הרחיקו לכת עוד יותר, כשכמה מהם חלקו על קיומה של ישות עליונה מהסוג שהכנסייה הנוצרית היללה באופן מסורתי. זרם זה של דעה היווה נושא לדיון מעמיק על-ידי כמה מהתיאולוגים המהוללים והמכובדים ביותר מבין התיאולוגים של העת החדשה, ובאופן ספציפי ניתן למצוא אותו בכתבים של דיטריך בונהופר ופול טיליך, אבל עשוי להיות מיוצג בקלות הרבה ביותר בביטוי הפופולארי והמשפיע של ג'ון א"ת רובינסון, הבישוף של וולוויץ'. ב-1963, הבישוף סיכם את המגמה הזו בחשיבה הנוצרית בספרו רב-המכר, Honest to God. הוא הציג את הטיעונים של נטישת הרעיון של אלוהים כישות מואנשת שהיתה קיימת "אי שם" והטיל ספק בכל הרעיון של "תיאיזם נוצרי". הוא ציטט את בונהופר:

"האדם למד להתמודד עם כל השאלות החשובות מבלי לפנות לאלוהים כהיפותזה שעובדת. בשאלות בנוגע למדע, לאומנות, ואפילו לאתיקה, זה הפך לדבר מובן שרק לעתים רחוקות מישהו עדיין מעז לצאת נגדו. אבל במאה השנים האחרונות בערך, זה החל להיות יותר ויותר נכון גם לגבי שאלות בתחום הדת: מתברר שהכול מתנהל בלי 'אלוהים' בדיוק כמו קודם." [עמ' 36]

מטיליך, הבישוף ציטט את הדברים הבאים:

"השם של העומק האינסופי והבלתי נדלה והבסיס של כל הקיום הוא אלוהים. עומק זה הוא המשמעות של המילה 'אלוהים'. אם למילה זו אין משמעות רבה עבורך, תרגם אותה, ודבר על המעמקים של חייך, על המקור לקיומך, על הדאגה האולטימטיבית שלך, על מה שאתה לוקח ברצינות וללא סייג ... זה אשר יֵדע על עומק יֵדע על אלוהים". [עמ' 22]

והבישוף מוסיף ואומר בעצמו:

"... כפי שהוא (טיליך) אומר, תיאיזם כפי שהוא מובן בדרך כלל 'הפך את אלוהים לאדם שמימי, מושלם לגמרי שמנהיג את העולם ואת האנושות'." [עמ' 41]

"בסופו של דבר לא נוכל לשכנע אנשים בקיומו של אלוהים 'אי שם' שהם חייבים להזמין אותו לעשות סדר בחייהם יותר מאשר נוכל לשכנע אותם לקחת ברצינות את האלים שעל האולימפוס." [עמ' 43]; "לומר ש-'אלוהים הוא בן אנוש' פירושו לומר שלהאנשה יש משמעות אולטימטיבית בבניית היקום, שביחסים בין-אישיים אנו נוגעים במשמעות המוחלטת של הקיום יותר מבכל מקום אחר". [עמ' 49-48]

בהבדילו בין ממשות לקיום, כדרך התיאולוגים, הבישוף טען שבסופו של דבר אלוהים היה ממשי, אבל שהוא לא קיים, מאחר שלהיות קיים פירושו להיות מוגבל במרחב ובזמן, על מנת להיות חלק מהיקום.

כפי שהוטל ספק ברעיון של ישות עליונה, כך גם הוטל ספק בהבנה המסורתית של ישו הנוצרי. פרשנות מחודשת של הברית החדשה ושל ישו האיש התנהלה גם בדרך החשיבה של חוגים תיאולוגיים מתקדמים במאה העשרים. ב-1906, אלברט שווייצר פרסם עבודה תחת השם האנגלי המתורגם The Quest of the Historical Jesus ('החיפוש אחר ישו ההיסטורי'), שבו הוא תיאר את ישו כנביא יהודי עם רעיונות מוטעים במידת מה וללא ספק יציר תקופתו. תהליך קיצוני יותר וביקורתי יותר של "דה-מיתולוגיזציה" התרחש על-ידי רודולף בולטמן אשר, החל משנות ה-40 של המאה ה-20, הראה באיזו מידה ספרי הבשורה היו חשופים למיתוסים שהיו שכיחים בתקופה שבה הם נכתבו. הוא ביקש להראות איך האדם במאה העשרים יכול היה לקבל רק מעט מהתפיסות שהופיעו בספרי הבשורה. את המסר מהברית החדשה למין האנושי הוא ראה במידה רבה במונחים של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית הגרמנית: הנצרות הפכה לקו מנחה לחיי המוסר של האדם, אבל הוא התייחס אליה בתור תורה שכבר איננה מהימנה יותר על מעשה הבריאה של אלוהים ועל היותו מושל העולם. עבודתו של בולטמן העלתה ספקות חדשים באשר לטענה המסורתית שישו היה אלוהים בגוף בשר ודם, ומכאן הטילה ספק בכל הלימוד הכריסטולוגי של הכנסייה. הרלטיביזם ההיסטורי הזה מצא ביטוי נוסף בעבודה שנקראה The Myth of God Incarnate ('המיתוס של התגשמות האלוהים כבשר ודם') (נערכה על-ידי פרופסור ג'ון היק), שפורסמה ב-1977, ובה כמה מהתיאולוגים האנגליקנים המכובדים ביותר חלקו על הדוקטרינה הנוצרית המסורתית האורתודוקסית, שנקבעה במועצה הכלקדונית [451 לספירה], באשר לקשר של אלוהים לישו האיש. תיאולוגים מהעת החדשה התקשו להאמין שאלוהים הפך לאדם בדרך שלימדה הכנסייה במהלך אלף חמש מאות השנים האחרונות.

זרמים שונים אלה של הוויכוח התיאולוגי: דחיית התפיסה של האנשת האלוהים; הוויתור על התיאיזם; הדגש החדש על הרלטיביזם של התנ"ך; והטלת הספק בתפיסות מקובלות לגבי טבעו של ישו והקשר שלו לשכינה – כולם מובילים להתרחקות קיצונית מההבנה המקובלת של הנצרות ולאמונה של רוב המאמינים מבין חברי הקהילה הנוצרית. בדרך זאת, הדעות שהגיעו אפילו ממקורות נוצריים בנוגע לטבעה של הדת העמידו כעת בסימן שאלה את הקריטריונים, שהיו נוצריים לחלוטין, שלפיהם הוגדרה הדת בעבר.

XXIII. דת ושינוי חברתי
הורד את הספר הלבן