מה שיבוא עכשיו הוא רשימת פריטים שקרוב לוודאי ניתן למצוא אותם בכל תנועה, ארגון או מערכת דוקטרינות שעשויים להיחשב לדת. לא כל הפריטים האלה יימצאו בדרך כלל בכל מקרה נתון, ואפשר להחליט איזה אחוז מהם יצטרך להיות נוכח כדי שמערכת מסוימת של אמונות ועיסוקים תתאים לקבלת מעמד של דת. בהתחשב במשך הזמן הממושך של ההיסטוריה האנושית שלאורכו נוצרו דתות, הרשימה משקפת באופן בלתי נמנע מגוון רב של נטיות שמשקפות דרגות שונות של תחכום ברעיונות הדתיים, החל ממגמות של סוגי כישוף למיניהם שהן ספציפיות ביותר בקצה האחד, ועד לתפיסות מופשטות יחסית, מומחשות, או כפי שניתן לומר, שמימיות של ישויות וארגונים דתיים גדולים בקצה השני של הספקטרום. מטבע הדברים, ואפילו כשמביאים בחשבון גיוון פנימי ודרגות שונות של תחכום בקרב המאמינים באותה קבוצה, לא סביר שדת אחת תכלול את שני סוגי המגמות האלה במידה שווה, אם בכלל. מכאן, חייב להיות ברור שלא סביר שדת כלשהי תעמוד בדרישות של דת על-ידי השגת אישור במאה אחוז של כל סעיפי הרשימה ההסתברותית. המאפיינים האפשריים של דת הם כדלהלן:
(1) אמונה בגורם (או גורמים) שקיימים מעבר לתפיסה החושית הרגילה ושעשויים אפילו לכלול סדר משוער מלא של קיום רוחני;
(2) אמונה שגורם כזה לא רק משפיע על עולם הטבע ועל הסדר החברתי, אלא גם פועל עליהם ישירות וייתכן שאפילו ברא אותם;
(3) האמונה שבזמן מסוים בעבר התרחשה התערבות על-טבעית מפורשת בפעילויות האדם;
(4) האמונה שגורמים על-טבעיים פיקחו על ההיסטוריה האנושית ועל גורלה: כשגורמים אלה מתוארים בצורה אנתרופומורפית (מואנשים), בדרך כלל משייכים להם מטרות מוגדרות;
(5) האמונה שגורלו של האדם בתקופת החיים הנוכחית ובתקופת (או בתקופות) החיים שלאחר המוות תלוי ביחסים שמתבססים עם גורמים טרנסצנדנטליים אלו, או על פיהם;
(6) ייתכן (אם כי לא באופן קבוע) שמאמינים שבעוד שגורמים טרנסצנדנטיים עשויים להכתיב באופן שרירותי את גורלו של אדם, אותו אדם יכול, אם יתנהג בדרך מוסכמת, להשפיע על קיומו בחיים אלו או בחייו העתידיים או בשניהם;
(7) קיימות פעולות מוסכמות עבור פעילויות אינדיבידואליות, קולקטיביות או ייצוגיות – כלומר, טקסים;
(8) קיימים מרכיבים של פעולות פיוס שבאמצעותם יחידים או קבוצות רשאים לבקש עזרה מיוחדת ממקורות על-טבעיים;
(9) המאמינים מביעים, או במקרים מסוימים נדרשים להביע, דברי שבח, דבקות, הכרת תודה, הכנעה או ציות, בדרך כלל בנוכחות ייצוגים סמליים של הגורם או הגורמים העל-טבעיים של הדת; צורות ביטוי של גישות כגון אלה מהוות סגידה;
(10) שפה, עצמים, מקומות, מבנים ועונות שנה שמזוהים באופן ספציפי עם העל-טבעי הופכים למקודשים ועשויים בעצמם להפוך למושא של יראת כבוד;
(11) ישנן פעולות קבועות של טקס או של הצגת פריטי קודש בפני הקהל, ביטויים של דבקות, חגיגה, תענית, כפרה משותפת, עלייה לרגל ושחזור או הנצחה של אירועים בחייהם הארציים של אלים, נביאים או מורים דגולים;
(12) אירועים של סגידה והצגת כתבי הדת יוצרים עבור המאמינים תחושת שותפות ויחסים של רצון טוב, אחווה וזהות הדדית.
(13) כללי מוסר מצוּוים לעתים קרובות על המאמינים, למרות שהתחומים שבהם הם עוסקים משתנים: הם עשויים להיות מנוסחים במונחים חוקיים וטקסיים, או שהם עשויים להיות מתוארים יותר בתור התנהגות שהולמת את הגישה של אתיקה גבוהה יותר שהיא פחות ספציפית;
(14) התייחסות רצינית למטרה, מחויבות ממושכת ודבקות לכל החיים הן דרישות נורמטיביות;
(15) בהתאם למעשיהם, המאמינים צוברים זכות או נקודות שחורות שאליהן קשור חשבון מוסרי של שכר ועונש. הקשר המדויק בין פעולה לתוצאה משתנה, החל מתוצאות אוטומטיות שמתקבלות מסיבות נתונות וכלה באמונה שניתן לבטל נקודות שחורות אישיות על-ידי מעשים של דבקות ופעולות טקסיות, על-ידי וידוי והכאה על חטא, או על-ידי התערבות מיוחדת מצד גורמים על-טבעיים;
(16) יש בדרך כלל קבוצה מיוחדת של בעלי תפקידים דתיים המשמשים כאפוטרופוסים של תשמישי קדושה, כתבי קודש ומקומות קדושים; מומחים בתורת הדת, בניהול טקסים ובהדרכה רוחנית-דתית;
(17) מומחים כאלה בדרך כלל מקבלים שכר עבור שירותיהם, בין אם באמצעות תרומות, מענקים לשירותים מיוחדים, או באמצעות מלגות ממוסדות;
(18) כשמומחים מקדישים את עצמם לארגון השיטתי של התורה הדתית, נטענת בדרך כלל הטענה שידע דתי נותן פתרונות לכל הבעיות, ומסביר את המשמעות והמטרה בחיים, לעתים קרובות כולל הסברים שרומזים על המקור והפעולה של העולם הפיזיקלי ושל הפסיכולוגיה האנושית;
(19) נטענת לגיטימציה לידע דתי ולמוסדות הדת על סמך התגלות ומסורת: חידוש בדרך כלל מוצדק כשחזור;
(20) טענות לגבי האמת בתורה והיעילות בטקסים אינן נתונות למבחן אמפירי, מאחר שהמטרות הן בסופו של דבר טרנסצנדנטיות, ונדרשת אמונה הן עבור המטרות והן עבור האמצעים השרירותיים המומלצים להשגתן.