מסמך זה מציג את תנאי המפתח לגבי אמצעים של זכויות אדם בינלאומיות וסטנדרטים בינלאומיים מוסכמים אחרים בנוגע להגנה על חופש הדת.

משאבים עיקריים: http://www.uscirf.gov/reports-briefs/human-rights-documents/international-human-rights-standards-selected-provisions

א. כל אדם זכאי לחופש המחשבה, המצפון והדת.

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם 1948 (UDHR), סעיף 18:

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת; חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג, פולחן ושמירת מצוות.

האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות 1966 (ICCPR) סעיף 18:

לכל אדם תהיה הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת. הזכות הזאת תכלול את החופש לבחור או לאמץ דת או אמונה לפי בחירתו, ואת החופש, בין כאדם יחיד ובין כחבר בקהילה עם אחרים, באופן ציבורי או פרטי, להפגין את דתו או אמונתו בצורת פולחן, קיום מצוות, מנהגים והוראה.

אף אחד לא יהיה נתון לכפייה, שתפגע בחופש שלו לדת או לאמץ דת או אמונה לפי בחירתו.

על חירותו של האדם להפגין את דתו או אמונתו יכולות לחול רק ההגבלות שמעוגנות בחוק ושנחוצות על מנת להגן על שלום הציבור, הסדר, הבריאות או מורל הציבור או על הזכויות או החירויות הבסיסיות של אחרים.

המדינות החברות באמנה בהווה מתחייבות להעניק כבוד לחירות ההורים, ובמקרה הרלוונטי, לאפוטרופוסים החוקיים לחינוך הדתי והמוסרי של ילדיהם בהתאם לאמונותיהם האישיות.

באופן כללי, על פי הוועדה לזכויות אדם של האו״ם (HRC), הגוף שבודק את הציות לאמנה עם ICCPR:

סעיף 18 של ICCPR מגן על אמונתו של התיאיסטי, הלא-תיאיסטי והאתאיסטי. יש לפרש את המונחים ״אמונה״ ו-״דת״ בצורה נרחבת. יישומו של סעיף 18 אינו מוגבל לדתות מסורתיות או לדתות ואמונות עם מאפיינים מוסדיים או מנהגים דתיים שמקבילים למנהגים דתיים של דתות מסורתיות. לפיכך, הוועדה מתייחסת בדאגה לכל נטייה לאפליה נגד כל דת או אמונה מכל סיבה, לרבות העובדה שזאת דת או אמונה חדשה, או מייצגת מיעוטים דתיים שעשויים לסבול מעוינות מצדה של הקהילה הדתית המבוססת.

– ועדה לזכויות האדם (HRC) הערה כללית מס׳ 22 (1993)

אמנה אירופית להגנת זכויות אדם וחירויות יסוד 1950 (ECHR) סעיף 9:

כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת; חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו, לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, באמצעות הוראה, מנהגים, פולחן ושמירת מצוות.

הסכמי הלסינקי 1975, עיקרון VII:

המדינות המשתתפות יכבדו את זכויות האדם וחירויות היסוד, לרבות חופש המחשבה, המצפון, הדת או האמונה, של כל אדם ללא הבדלי גזע, מין, שפה או דת.

הכרזת האו״ם האוניברסלית על מיגור כל הצורות של חוסר סובלנות ואפליה המבוססות על דת או אמונה 1981 (החלטת האו״ם 1981), סעיף 1:

(1) כל אדם זכאי לחופש המחשבה, המצפון והדת. הזכות הזאת כוללת את החופש לבחור או לאמץ דת או כל אמונה לפי בחירתו, ואת החופש, בין אם כאדם יחיד ובין אם כחבר בקהילה עם אחרים, באופן ציבורי או פרטי, להפגין את דתו או אמונתו בצורת פולחן, קיום מצוות, מנהגים והוראה. (2) אף אחד לא יהיה נתון לכפייה שתגביל את החופש שלו לדת או לאמונה לפי בחירתו. (3) על חירותו של האדם להפגין את דתו או אמונתו יכולות לחול רק ההגבלות שמעוגנות בחוק ושנחוצות על מנת להגן על שלום הציבור, הסדר, הבריאות או מורל הציבור או על הזכויות או החירויות הבסיסיות של אחרים.

המרכיבים של הזכות לחופש המחשבה, מצפון ודת או אמונה כוללים:

  1. החופש לשנות את דתו או אמונתו של אדם [UDHR, סעיף 18, ECHR סעיף 9(1), OSCE מסמך קופנהגן, סעיף 9(4)]
  2. החופש לבחור או לאמץ דת או כל אמונה לפי בחירת האדם [ICCPR סעיף 18(1)]

זה בהכרח כולל את החופש לבחור דת או אמונה, לרבות הזכות להחליף את הדת הנוכחית או האמונה באחרת או לאמץ נקודת מבט אתאיסטית, כמו גם הזכות לשמור על הדת או האמונה של אדם;

על חופש זה אין שום הגבלות מורשות;

ואף אדם לא יחויב לחשוף את המחשבות שלו או שלה או את דבקותו בדת או אמונה.

— HRC הערה כללית מס׳ 22 (פסקאות 3, 5)

  1. חופש מכפייה שתפגע ביכולתו של האדם לחופש דת או לאמץ דת או אמונה לפי בחירתו או בחירתה [ICCPR, סעיף 18(2) והחלטת האו״ם 1981 סעיף 1(2)]

על חופש זה אין שום הגבלות מורשות.

מהגנה זו נהנים גם כל המאמינים בעלי אופי לא דתי.

דוגמאות לכפייה שאין להרשות אשר תפגע בזכות לדת או לאמץ דת או אמונה כוללות:

השימוש באיום בכוח פיזי או בסנקציות הגוררות עונשים המאלצים מאמינים או לא-מאמינים לדבוק באמונות ספציפיות ומאלצים קהילות לוותר על הדת או האמונה שלהן, או להמיר את דתן,

ומדיניות או מנהגים בעלי אותה התכוונות או תוצאה, כגון אלה המגבילים זכויות פוליטיות המוגנות בסעיף 25 של ICCPR או את הגישה לחינוך, טיפול רפואי או תעסוקה

– HRC הערה כללית מס׳ 22 (פסקה 5)

  1. החופש לבטא את הדת או האמונה בפולחן, קיום מצוות, מנהגים והוראה [UDHR, סעיף 18, ICCPR, סעיף 18(1), החלטת האו״ם 1981, סעיף 1, OSCE מסמך וינה, סעיף 16(ד) [כך במקור. 16.4]]

ניתן לממש חופש זה בפומבי או באופן פרטי, ביחידות או בקהילה עם אחרים.

חופש זה, כולל לכל הפחות, את החירויות הבאות:

להתפלל או להתאסף בקשר לדת או לאמונה, ולהקים ולהחזיק מקומות בעלי נגישות חופשית למטרות אלו, כולל המבנה של מקום הפולחן;

להקים ולהחזיק מוסדות צדקה הולמים או מוסדות הומניטריים ומדרשות או בתי-ספר דתיים;

ליצור, לרכוש ולהשתמש במידה הולמת בחפצים ובחומרים הדרושים שקשורים לפולחנים או למנהגים של דת או אמונה, כולל השימוש בנוסח פולחני ותשמישי קדושה, הצגת סמלים, שמירה על כללים תזונתיים, לבישה של בגדים מיוחדים או כיסויי ראש, השתתפות בטקסים הקשורים לגילאים מסוימים בחיים, והשימוש בשפה מסוימת הנהוגה על-ידי קבוצה;

לכתוב, להנפיק ולהפיץ פרסומים רלוונטיים באזורים אלה;

ללמד דת או אמונה במקומות המתאימים למטרות אלה;

לשדל ולקבל כספים מרצון חופשי ותרומות אחרות מיחידים ומוסדות;

לארגן, להכשיר, למנות, לבחור, להועיד יורש, או להחליף מנהיגים, כוהנים ומורים הולמים כמתבקש על-ידי הדרישות והסטנדרטים של כל דת או אמונה;

לקיים ימי מנוחה ולחגוג חגים וטקסים בהתאם לכללים של הדת או האמונה של האדם;

לייסד ולשמור על תקשורות עם יחידים וקהילות בענייני דת ואמונה ברמה לאומית ובינלאומית.

  1. הגבלות לגיטימיות על החופש לבטא דת או אמונה [ICCPR, סעיף 18(3) והחלטת האו״ם 1981, סעיף 1(3)]

על חירותו של האדם להפגין את דתו או אמונתו יכולות לחול רק ההגבלות שמעוגנות בחוק ושנחוצות על מנת להגן על שלום הציבור, הסדר, הבריאות או מורל הציבור או על הזכויות או החירויות הבסיסיות של אחרים.

אין לבטא זלזול בתור חופש המחשבה, המצפון והדת, אפילו ב-״שעת חירום כללי המאיים על חיי המדינה״. (ICCPR, סעיף 4(2) ו‑UDHR, סעיפים 29 ו-30)

ההגבלות חייבות להיות מעוגנות בחוק ואסור ליישמן באופן אשר יפגום בזכויות המובטחות בסעיף 18.

יש לפרש בחומרה את פסקה 3 של סעיף 18: אין לאפשר הגבלות מטעמים שלא צוינו, אפילו אם הן מאושרות כהגבלות על זכויות אחרות המוגנות באמנה (לדוגמה, ההגבלה המבוססת על ביטחון לאומי הינה אסורה).

ניתן ליישם הגבלות רק למטרות שעבורן הן הומלצו והן חייבות להיות קשורות ישירות ולהתאים לצרכים הספציפיים שאליהם הן מיוחסות.

אין לכפות הגבלות למטרות אפליה וליישמן באופן מפלה.

הגבלות על חופש להפגין דת או אמונה, בכוונה להגן על ערכי מוסר חייבות להיות מבוססות על עקרונות שאינם נובעים אך ורק מתוך מסורת או דת אחת.

אנשים שכבר כפופים להגבלות לגיטימיות מסוימות, כגון אסירים, ימשיכו ליהנות מזכויותיהם לבטא את דתם או אמונתם במידה המרבית המותרת בתיאום עם הסייג הספציפי.

— HRC הערה כללית מס׳ 22 (פסקה 8)

שום דבר בהכרזה זו לא יתפרש כאילו הוא בא להקנות למדינה, קבוצה או יחיד כל זכות שהיא להשתתף בפעילות או לבצע מעשה שתכליתם לקפח כל זכות או חירות מן הזכויות והחירויות הקבועות בהכרזה זו.

– UDHR סעיף 30

ב. לא תישלל מאנשים המשתייכים למיעוטים דתיים הזכות, להתאסף עם חברים אחרים מהקבוצה שלהם, כדי להאמין ולעסוק בדתם

[ICCPR, סעיף 27, OSCE מסמך וינה סעיף 19, OSCE מסמך קופנהגן, והכרזת האו״ם על זכויות האנשים המשתייכים לדתות או למיעוטים לשוניים, סעיפים 2-1 ו-4]

במדינות שבהן קיימים מיעוטים דתיים, אתניים, או לשוניים, לא תישלל מאנשים המשתייכים למיעוטים אלה הזכות, יחד עם שאר חברי הקבוצה שלהם, ליהנות מהתרבות שלהם, להאמין ולעסוק בדתם או להשתמש בשפתם.

– ICCPR, סעיף 27

המדינות יגנו על קיום הזהות הלאומית או האתנית, התרבותית, הדתית והלשונית של המיעוטים במסגרת הטריטוריות שלהם, יעודדו תנאים לקידום הזהות הזאת, ויאמצו חקיקה מתאימה וצעדים נוספים כדי להגשים מטרות אלה.

–הכרזת האו״ם למען זכויות המיעוטים

המדינה ״תגן ותיצור מצבים לקידום הזהות האתנית, התרבותית, הלשונית והדתית של מיעוטים לאומיים בטריטוריה שלהם. הן יכבדו את מימוש הזכויות על-ידי האנשים המשתייכים למיעוטים אלו ויבטיחו את מלוא השוויון שלהם עם אחרים״.

– OSCE מסמך וינה

ג. לכל אחד יש את הזכות להגנה שווה ואפקטיבית נגד אפליה
על בסיס דת או אמונה

[ICCPR, סעיפים 2(1) ו-26, OSCE מסמך וינה, סעיף 16(א) ו-OSCE מסמך קופנהגן, סעיף 40(2-1)]

הזכות הזאת כוללת את המרכיבים הבאים:

  1. מדינות מתחייבות לכבד ולהבטיח לכל האינדיבידואלים הנמצאים במסגרת הטריטוריה שלהן וכפופים לשיפוטן את הזכויות המוכרות ב-ICCPR ללא הבדל מכל סוג, לרבות דת. [ICCPR סעיף 2(1)]
  2. כל האנשים שווים בעיניי החוק וזכאים ללא כל אפליה להגנה שווה של החוק. [ICCPR סעיף 26]
  3. החוק יאסור על כל אפליה ויבטיח לכל האנשים הגנה שווה ואפקטיבית נגד אפליה על כל בסיס, כולל דת.
         [ICCPR סעיף 26]

יישום העיקרון של אי-אפליה הכלול בסעיף 26 של ICCPR אינו מוגבל לזכויות אשר מוענקות באמנה, והן כוללות איסור על אפליה בחוק או למעשה בכל תחום המבוקר ומוגן על-ידי רשויות ציבוריות;

יש להבין שמהמונח ״אפליה״ כפי שמשתמשים בו ב-ICCPR לא משתמעת שום הבדלה, הרחקה, הגבלה או העדפה המתבססות על כל נימוק כגון גזע, צבע, מין, שפה, דת, דעה פוליטית או דעה אחרת, מוצא לאומי או חברתי, קניין, לידה או מעמד אחר, ושמטרתה או תוצאתה היא הביטול של הכרה, הנאה או מימוש על-ידי כל האנשים או הביטול שלהם, על בסיס שוויוני, של כל הזכויות והחירויות;

אולם הכוונה בהנאה מזכויות וחירויות על בסיס שוויוני, אינה יחס זהה בכל סיטואציה;

העיקרון של שוויון דורש לפעמים מהמדינות החברות לנקוט פעולה חיובית על מנת לצמצם או לבטל תנאים הגורמים או עוזרים להנציח אפליה האסורה על-ידי אמנת ICCPR;

ולא כל הבדלה בטיפול יהווה אפליה, אם הקריטריון להבדלה שכזו הוא סביר ואובייקטיבי ואם היעד הוא להשיג מטרה שהיא לגיטימית תחת אמנת ICCPR.

– HRC הערה כללית מס׳ 18 (פסקאות 7, 8, 10, 12, 13)

  1. הגנה מפני אפליה על-ידי כל מדינה, מוסד, קבוצה של אנשים או אדם מטעמי דת או אמונה אחרים [החלטת האו״ם 1981, סעיפים 2(1) ו-4]

המדינה תנקוט פעולות אפקטיביות על מנת למנוע ולחסל אפליה על בסיס דת או אמונה בנוגע להכרה ולמימוש של זכויות אדם וחירויות יסוד וההנאה מהן בכל התחומים של זכויות אזרחיות, כלכליות, פוליטיות, חברתיות וחיי תרבות.

המדינה תעשה את כל המאמצים לחוקק או לבטל חוקים במקרה הצורך על מנת למנוע אפליה שכזו.

המדינה תנקוט את כל הפעולות הנחוצות כדי להילחם באי-סובלנות מטעמי דת או אמונות אחרות בעניין זה.

–החלטת האו״ם 1981, סעיפים 4(1) ו-4(2)

החינוך יופנה לפיתוחה המלא של אישיות האדם ולחיזוק יחס כבוד לזכויות האדם ולחירויות יסוד. החינוך יעודד הבנה, סובלנות וידידות בין כל העמים, הגזעים וקבוצות דתיות ...

– UDHR סעיף 26(2)

מדינות חברות ״יטפחו תנאים של סובלנות הדדית וכבוד בין המאמינים של קהילות שונות וגם בין מאמינים ללא מאמינים״.

– OSCE מסמך וינה, עיקרון 16ב׳[כך במקור. 16.2]

ד. מדינות יחוקקו חוק האוסר על כל תמיכה בשנאה לאומית, גזעית או דתית המהווה הסתה לאפליה, עוינות או אלימות [ICCPR סעיף 20]

אסור שהתבטאות של אמונה דתית תתפתח לתעמולה בעד מלחמה או תמיכה בשנאה ללאום, גזע או דת שמהווה הסתה לאפליה; עוינות או אלימות... [ו-]מדינות חברות מחויבות לחוקק חוקים האוסרים מעשים כאלה.

– HRC הערה כללית מס׳ 22 (פסקה 7)

מדינות חברות צריכות לנקוט את האמצעים הדרושים כדי למלא את ההתחייבויות הכלולות בסעיף 20 של ICCPR והן עצמן צריכות להימנע מכל סוג של תעמולה או תמיכה שכזו.

– HRC הערה כללית מס׳ 11 (פסקה 2)

סעיף 20 אינו מאשר או דורש חקיקה או פעולה אחרת על-ידי ארצות-הברית שתגביל את הזכות לחופש דיבור והתאגדות המוגן על-ידי החוקה והחוקים של ארצות-הברית.

– הסתייגות ארצות-הברית ל-ICCPR סעיף 20

מדינות ינקטו צעדים אפקטיביים, לרבות אימוץ חוקים כדי לספק הגנה נגד כל הפעולות המהוות הסתה לאלימות נגד אנשים או קבוצות על בסיס לאומי, גזעני, אתני או אפליה דתית, עוינות או שנאה, לרבות אנטישמיות.

– OSCE מסמך קופנהגן

מדינות מתחייבות לנקוט צעדים הולמים כדי להגן על אנשים או קבוצות אשר עלולים להיות נתונים לאיומים או מעשי אפליה, עוינות או אלימות כתוצאה מהגזע, המוצא האתני, התרבותי, הלשוני או הזהות הדתית שלהם, ולהגן על רכושם.

– OSCE מסמך קופנהגן

ה. זכויותיהם של הורים ביחס לחופש דת או אמונה

[ICCPR סעיף 18(4), OSCE מסמך וינה סעיף 16(ו) ו-16(ז)]

מדינות חברות מתחייבות לכבד את חירותם של הורים ואפוטרופוסים חוקיים כדי להבטיח שהחינוך הדתי והמוסרי של ילדיהם מתאים לאמונות האישיות שלהם.

– ICCPR סעיף 18(4)

לא תיתכן הגבלה על חירותם של הורים ואפוטרופוסים להבטיח חינוך דתי ומוסרי.

הוראה בבתי-ספר ציבוריים בנושאים כגון ההיסטוריה הכללית של דתות ואתיקה מותרת אם היא מועברת בצורה ניטרלית ואובייקטיבית.

חינוך ציבורי שכולל הוראה של דת או אמונה מסוימת מנוגד ל-ICCPR סעיף 18 (4) אלא אם כן הוא מותנה בפטורים או אלטרנטיבות לא מפלים שיתאימו לרצונם של ההורים והאפוטרופוסים.

– HRC הערה כללית מס׳ 22 (פסקאות 6 ו-8)

להורים או לאפוטרופוסים החוקיים יש את הזכות לארגן את חיי המשפחה בהתאם לדת או לאמונה שלהם עם תשומת לב לחינוך המוסרי שלפיו הם מאמינים שהילד צריך להתחנך.

כל ילד יהנה מהזכות לחינוך בעניין הדת או האמונה בהתאם לרצונם של ההורים או האפוטרופוסים החוקיים שלו, ולא יאולץ ללמוד דת או אמונה נגד רצון ההורים או האפוטרופוסים החוקיים שלו, כשהאינטרסים של הילד הם העיקרון המנחה.

הילד יהיה מוגן מפני כל צורה של אפליה על הבסיס של דת או אמונה.

במקרה של ילד שאינו נמצא תחת השגחת ההורים או האפוטרופוסים החוקיים שלו, רצונו יילקח בחשבון או כל הוכחה אחרת המצביעה על רצונו בעניין של דת או אמונה, כשטובתו של הילד מהווה את העיקרון המנחה.

אסור שהעיסוקים של דת או אמונה שעל פיהן הילד מתחנך יפגעו בבריאות הגופנית או הנפשית שלו, כשלוקחים בחשבון את סעיף 1(3) של ההכרזה הנוכחית.

–החלטת האו״ם 1981, סעיף 5

הורד את הספר הלבן