מאז סוף מלחמת-העולם השנייה זכותם של כל בני האדם לחופש הדת הוכרזה בהחלטות של גופים בינלאומיים שונים, לרבות האו"ם, מועצת אירופה ובהסכמי הלסינקי. ממשלות מצוּות לא רק לזנוח כל קווי מדיניות קודמים של רדיפה דתית, אלא גם לפעול מיוזמתן להגנה על חירות דתית, כל עוד העיסוקים הדתיים של כת או קבוצה דתית מסוימת אינם מתנגשים עם החוק הפלילי הרגיל או פולשים לזכויות של אזרחים אחרים. במיוחד בהיעדר קונצנזוס אקדמי על ההגדרה של דת, החלטות מסוג זה אינן מבטיחות את הביטול של כל צורות האפליה הדתית. ייתכן שהעדפה ממשלתית לדת אחת (או יותר) עדיין קיימת, כפי שניתן לראות בביסוסן בחוק של דתות מסוימות במדינות אירופאיות שונות. העדפה מסוג זה עשויה להעניק יתרונות כלכליים, במיוחד פיסקאליים, לגופים דתיים מסוימים, וכן פריבילגיות חברתיות ואפילו פוליטיות שנשללות מדתות אחרות. אפילו במקומות שבהם לא משתמשים בגלוי באמצעים מפלים (בחוק, במנהגים או בתקדימים), עשויות להיות גישות ממשלתיות או חברתיות שונות שמעדיפות סוגים מסוימים של גופים דתיים על פני אחרים. באופן ספציפי, ייתכן שיתעורר חשד רשמי או ציבורי לגבי ארגונים דתיים מסוימים, במיוחד כאשר הלימודים והעיסוקים של קבוצה דתית אינם מוכרים באופן כללי – אינם מוכרים עד כדי כך שלדעת הציבור או פקידי הממשל הם עשויים להיראות כאילו הם "לא באמת דתיים". הציבור, ולעתים הרשויות, יוצרים סטריאוטיפ של לְמה דת אמורה להידמות ואיך מאמינים דתיים אמורים להתנהג. גופים שמתרחקים בצורה קיצונית מדי מהמודל הזה, מודל שאף ייתכן שנוצר באופן לא מודע, ייתפסו כלא ראויים להרחבת הסובלנות הדתית הרגילה כך שתכלול גם אותם. אכן, ייתכן שהם ייראו כאילו הם מחוץ לקטגוריה של מה בכלל אמור להיחשב לדת, או אף ייאלצו להתמודד עם הטענה שהם פועלים בדרכים שמתנגשות עם החוק.