בעוד שבדרך כלל חברי כתות שלאחר מכן הופכים לכופרים הם אלה שגורמים לעתים קרובות להחרפת העוינות נגדן, בניגוד לאלה שאיתם אין ולא היה שום זכר לאמונה משותפת, ובמיוחד, אלה שהיו מאמינים נלהבים בעבר ועזבו סופגים את הגינוי הרב ביותר, אף על פי כן, החברה בת זמננו הפגינה גם היא חוסר סובלנות ניכר ומתמיד כלפי כמה מהדתות החדשות שצצו ועלו מאז סוף מלחמת-העולם השנייה. בעוד שניתן לקבץ כמה מהתנועות האלו תחת הכותרת הרחבה של "דמיון משפחתי", ניתן להבחין בהבדלים רדיקליים בתנועות אחרות. סוציולוגים ביקשו לקבוע כמה קטגוריות רחבות, בהסתמך פחות על תכנים של תורות משותפות ויותר על דמיון בשאיפות, בהנחות ובפרספקטיבות שתנועות שונות מאמצות. הם הבדילו מיידית ובאופן רחב בין תנועות שמתוארות בתור "מקבלות עולם" לבין אלה שהן "שוללות עולם". תנועות מקבלות-עולם הן אלה שמגיבות בחיוב לתרבות החילונית הקיימת, ושמציעות לחסידיהן את האפשרות לא רק לזכות בברכות רוחניות, אלא לזכות ביתרונות הגשמיים והנפשיים באמצעות חיזוק הביטחון הרגשי, תרפיה, הגברת המיומנות והצלחה חברתית ואולי גם כלכלית. להבדיל, תנועות שוללות-עולם מבקשות, עד כמה שזה מעשי, להרחיק את חבריהן מכל מעורבות עם החברה הרחבה ועם התרבות החילונית, ומציעים אפשרויות של גמול בין אם בקהילה המבודדת או בחיים שלאחר המוות המבטיחים אושר עילאי, או לעתים בשניהם. קטגוריות רחבות אלה אינן עושות צדק עם דקויות התיאוריות או העיסוק של תנועה מסוימת כלשהי, אבל הן כן מבליטות דיכוטומיה בסיסית של התמצאות בקרב כמה מאות הקבוצות הדתיות החדשות שניתן למצוא בחברות המערביות בנות זמננו.
שני כיווני ההתפתחות הבסיסיים האלה אינם חדשים בהיסטוריה של הדת, כפי שנראה לעין אפילו מהיכרות שטחית עם השאיפות של מערכות כישופיות מחד, ועם האתיקה הסגפנית שוללת-העולם של הקתוליות של ימי הביניים, או בשינוי קל, של הקלוויניזם של המאה ה-17, מאידך. את שני כיווני ההתפתחות ניתן למצוא בנצרות של הזרם המרכזי בימינו, למרות שלאחרונה שלילת-העולם פינתה את מקומה לזרם חזק יותר של אתוס של קבלת-העולם. עם זאת, למרות כיווני התפתחות שהן חולקות לעתים עם הדת הממוסדת, תנועות חדשות של שתי הנטיות סבלו התנגדות, עוינות, הטרדה ואפילו רדיפה בעשורים האחרונים. מאחר שמצד אחד הן לעתים קרובות שונות בצורה כל-כך קיצונית בעניינים של ארגון, מחויבות מונותיאיסטית, האופי של נוהגי הסגידה, בין שאר הדברים, מיד מאשימים אותן בכך שהן כלל לא דתיות; או, מצד שני, הן נתפסות כאויבי החברה משום שדתן משכנעת את חסידיהן להתרחק ממעורבויות חילוניות רגילות או לעסוק במיסטיקה אזוטרית.