XVIII. ההינדואיזם: אסכולת הסאנקייה

ההינדואיזם הוא דת בעלת גיוון פנימי רב. שש אסכולות פילוסופיות עתיקות ושונות זו מזו מוכרות בתור אורתודוקסיות. אחת מהן, הסאנקייה, היא לא תיאיסטית וגם לא פנתיאיסטית. כמו הג'ייניזם, הסאנקייה מלמדת שחומר קדמוני והנשמה האינדיבידואלית אינם נוצרים ואינם ניתנים להריסה. ניתן לשחרר את הנשמה על-ידי ידיעת האמת על היקום ועל-ידי שליטה בתשוקות. במספר טקסטים, הסאנקייה שוללת את קיומה של אלוהות עליונה מואנשת, ובכל מקרה, כל מושג של אלוהות נחשב למיותר ובאופן פוטנציאלי סותר את עצמו, מאחר שפעולת הקארמה שולטת בענייני האדם עד לאותה נקודה שבה הוא עצמו יכול להחליט שהוא צריך לנסות להשתחרר. ארבע המטרות של הסאנקייה דומות לאלו של הבודהיזם: לדעת סבל, שממנו האדם חייב לשחרר את עצמו; להביא להפסקת הסבל; לקלוט את הגורם לסבל (אי היכולת להבחין בין נשמה לחומר); וללמוד את האמצעים לשחרור, כלומר, ידע בעל אבחנה. כמו אסכולות אחרות, הסאנקייה מלמדת את עיקרון הקארמה: לידה מחדש היא תוצאה של פעולותיו של האדם, וגאולה היא בריחה מהמחזור של לידות מחדש.

כמו אסכולות אחרות, הסאנקייה מלמדת את עיקרון הקארמה: לידה מחדש היא תוצאה של פעולותיו של האדם, וגאולה היא בריחה מהמחזור של לידות מחדש.

הסאנקייה כוללת צורה של דואליזם. זהו לא הדואליזם הנוצרי של טוב ורע, אלא הבחנה רדיקלית בין נשמה לחומר. שניהם מהווים פריטים שאינם נוצרים אלא קיימים לעד. העולם נוצר כתוצאה מהתפתחותו של החומר. אולם הנשמה אינה משתנה. הנשמה סובלת משום שהיא שבויה בידי החומר, ועם זאת השבי הזה הוא אשליה. ברגע שהנשמה מודעת לכך שהיא אינה מהווה חלק מהעולם החומרי, העולם מפסיק להתקיים עבור אותה נשמה מסוימת, והיא חופשית. על פי התיאוריה של הסאנקייה, החומר עובר דרך התפתחות, התפרקות ושלווה. בהתפתחותו, החומר מייצר אינטלקט, אינדיבידואליות, את החושים, אופי מוסרי, רצון, ועיקרון ששורד את המוות ושעובר גלגול נשמות. האורגניזם הפיזי, מהיותו קשור לנשמה, הופך לישות חיה. אלא שבהקשר הזה בא לידי קיום חוסר הכרה: לא החומר כשלעצמו וגם לא הנשמה כשלעצמה ערים ומודעים. למרות שהנשמה היא מרכיב מְחַיֶה, היא עצמה איננה החיים שמסתיימים במוות, והיא גם לא החיים שעוברים מהתקיימות אחת לאחרת. למרות שהיא עצמה אינה פועלת או סובלת, הנשמה משקפת את הסבל שמתרחש, ממש כמו מראָה. היא לא האינטלקט, אלא ישות נצחית חסרת תשוקות. ישנן אינספור נשמות והן נבדלות זו מזו. השאיפה היא שהנשמה תשחרר עצמה מהאשליה וכך תשתחרר מהשבי. לאחר שחרורה, מצב הנשמה מקביל לנירוונה בבודהיזם. שחרור כזה עשוי להתרחש לפני המוות, ומשימת הנשמה המשוחררת היא ללמד אחרות. אחרי המוות, קיימת אפשרות לשחרור מוחלט ללא איום בלידה מחדש.

לסאנקיה אין כל התנגדות לאמונה באלוהויות עממיות, אך הן אינן חלק מהסדר התקף שלה. ידע על היקום הוא זה שמביא לגאולה. במובן זה, העניין המרכזי הוא שליטה בתשוקות ולא התנהגות מוסרית. פעולות טובות יכולות להפיק רק צורה נמוכה יותר של אושר. גם הַקְרָבה אינה יעילה. הורדת ערכי המוסר למקום נחות יותר בערכו מזה של ידע, והזלזול בעבודות טובות יוצרים הבדלים מובהקים מדרישות הנצרות ומייצגים צורה שונה של דתיוּת. לא אתיקה וגם לא טקסים הם חשובים לסאנקייה. גם כאן נראה בבירור ניגוד חד מהנצרות, שבה האתיקה והטקסים מהווים, אם כי בדרגות משתנות בקבוצות דתיות שונות, חלקים חיוניים מהמערכת הכוללת של אמונה וסגידה.

XIX. גיוון בין דתות: הפוליתיאיזם
הורד את הספר הלבן