דבר נוסף שזכה להכרה היה שדתות בשום אופן לא היו תמיד עקביות בתוך עצמן. אפילו בחברות שבטיות קטנות יחסית היו לעתים קרובות פולחנים ומיתוסים מורכבים במידה משמעותית שלעתים קרובות לא הצליחו לכונן מערכת עקבית וקוהרנטית אחת שהיתה מאוחדת בתוך עצמה. דת עוברת שינוי, ומתרחשת גדילה הן בכמות המיתוסים והן בכמות הטקסים כאשר נוצר מגע בין חברה אחת לעמים שכנים או פולשים. פולחנים שונים ואמונות שונות עשויים להיקשר למצבים ולצרכים שונים (לדוגמה, להביא את הגשם; להבטיח פוריות של יבולים, של בעלי חיים ושל נשים; לספק הגנה; לחזק בריתות; לעבור טקסי קבלה לקבוצות גיל וכו'). כל הפעילויות מסוג זה מכוונות לעבר גורמים על-טבעיים (אך מוגדרים) והמלומדים מכירים בהם כדתיים. תקנוני האמונה הדתית והיישום בחברות מתקדמות יותר מבחינה טכנית מנוסחים בדרך כלל בצורה יותר מורכבת, ומציגים מידה רבה יותר של לכידות ויציבות פנימיות אבל אפילו במערכות מתקדמות ממשיכים להתקיים מרכיבים של גיוון. שום מערכת תיאולוגית או ארגון שיטתי של אמונות הקשורות לעל-טבעי, באף אחת מהדתות הגדולות בעולם, אינם קוהרנטים במלואם. תמיד יש שרידים בלתי מוסברים, ולעתים סתירות בגלוי. ברוב החברות, אם לא בכולן, ממשיכים להתקיים בקרב האוכלוסייה הכללית שרידים של מגמות דתיות מוקדמות יותר כגון מרכיבים דתיים עממיים. מערכות דתיות שהוחלפו משאירות לעתים קרובות את משקעיהן על אלו שמחליפות אותן. לכן, העיסוקים של הגשת מנחות מקודשות וארגון תהלוכות במקדשים, המאפיינים את הכתות הפגאניות באימפריה הרומית, מצאו את דרכם אל הפעילויות הנוצריות, בדיוק כפי שהמיתוסים המוקדמים יותר של המזרח התיכון השתקפו בתורה הנוצרית. בתקופה הרומית, אלוהויות פגאניות שונו כליל והפכו בקלות לקדושים נוצריים, ולאחרונה, תהליך דומה התרחש באמריקה הלטינית. פרט למרכיבים שיוריים אלה שמתמידים מהדת העממית, הכתבים המקודשים של כל הדתות הגדולות מבטאים סתירות פנימיות וחוסר עקביות. בדת מטבעה יש לעתים קרובות כפל משמעויות: השפה הדתית אינה מתיימרת להיות מדעית באופן קליני; היא מנסה להיות פואטית, לעורר זיכרונות ולעתים לעורר רגשות במקום להיות קוגניטיבית באופן צר. שפה כזו יכולה לעתים קרובות להתפרש מחדש, להתקבל באופן מילולי, באופן אלגורי, בהשאלה או באופן סימבולי, וכך להפיק תגובות מגוונות. מקורות אלה ואחרים, במיוחד כאשר מומחי דת ביקשו ליישב הצהרות דתיות בעזרת ראיות אמפיריות, פתחו פתח להבדלים בין המלומדים האלה, שלעתים אימצו סכמות פרשניות ועקרונות פרשניים מנוגדים שלעתים הזינו מסורות שונות זו מזו אפילו בתוך מה שמוכר בדרך כלל בתור האורתודוקסיה. סוגיות אלה, אם כן, מהוות מקור אחד לגיוון הדתי: מקור אחר נגרם מנון-קונפורמיזם מכוון.