I.I. מרכיבי ההגדרה של דת
אין כל הגדרה מוחלטת של דת שמקובלת באופן כללי על המלומדים. עם זאת, בין ההגדרות הרבות שהוצעו ישנם מספר מרכיבים שעליהם מסתמכים לעתים קרובות. מרכיבים אלה מופיעים בצירופים שונים. הם כוללים את:
(א) אמונות, מנהגים, קשרים ומוסדות הקשורים במרכיבים הבאים:
1) ישויות, מטרות או כוחות על-טבעיים;
2) כוח או כוחות עליונים בלתי-נראים;
3) מטרתו העליונה של האדם;
4) דברים מקודשים (דברים מופרדים ואסורים);
5) מגמה של דבקות רוחנית;
6) גורם השולט בגורלו של האדם;
7) בסיס ההוויה;
8) מקור החוכמה והידע הטרנסצנדנטי;
(ב) מעשים שעיקרם ציות, יראת כבוד או סגידה;
(ג) האופי הקולקטיבי או הקבוצתי של החיים הדתיים.
למרות שהגורמים מופיעים בהגדרות הדת לעתים רחוקות בלבד, מצוין לפעמים "מפגש התנסותי עם התחום הרוחני". התוצאות והתפקידים של הדת מצוינים להלן:
(א) קיומה של קהילה מוסרית;
(ב) הענקת זהות לקבוצה ו/או לפרט;
(ג) מסגרת התמצאות;
(ד) עולם של משמעויות שנבנה על-ידי בני אדם;
(ה) חיזוק ונחמה בנוגע לסיכויים לקבל עזרה וישועה.
דת היא תמיד מערכת נורמטיבית, אך מאחר שהדתות שונות זו מזו, החוקרים המודרניים בתחום הסוציולוגיה של הדת ודת השוואתית מבקשים לדון בנורמטיבי מבלי להיות מחויבים לו בעצמם. מאחר שקיים גיוון רב כל-כך בדפוסי האמונה, בטקסים ובארגונים, כל הגדרה של דת מנסה לכלול את כל התופעות של דת שידוע עליהן.
II.I. השימוש המקורי במושג הדת
המושג "דת" זוהה בעבר לעתים קרובות עם תופעות קונקרטיות ממשיות של אמונות ומנהגים בחברה המערבית. פרט לנוצרים, ליהודים ולמוסלמים, האמונה הרווחת היתה שלעמים אחרים אין דת במובן המקובל. הם היו "כופרים" או "עובדי אלילים". התיאולוגים שהשתמשו במונח "דת" נטו להתכוון בכך לנצרות, ובאנגליה ההתייחסות ל-"נצרות" היתה לעתים קרובות במשמעות של אותה אמונה כפי שנתפסה במיוחד על-ידי הכנסייה האנגליקנית. השימוש המוגבל הזה הלך ונעלם ככל שהתרחב הידע על מערכות האמונה של המזרח הרחוק, וככל שחקר הדת התרחב מעבר לגבולות הנורמטיביים והתיאוריים של התיאולוגיה הנוצרית המסורתית. הדת הפכה לנושא הלימוד של דיסציפלינות אקדמיות – במיוחד במדעי החברה – אשר מטפלות בנושא בצורה אובייקטיבית וניטראלית ובלי כל אימפליקציה של דבקות בדת מסוימת כלשהי, או ללא העדפה של דת כלשהי על פני אחרת.
III.I. דעה קדומה כתוצאה של תרבות וההגדרה של דת
ההתפתחות של ניטרליות מעמיקה וכוללת בחקר הדת הושגה, עם זאת, באיטיות. מספר מחקרים בני זמננו בנושא של דת השוואתית עדיין מראים נטייה ברורה לדעות קדומות. אפילו במדעי החברה, המחויבים מפורשות למחקר נקי ואובייקטיבי, מופיעות דעות קדומות מסוימות בעבודות שנעשו בין שתי מלחמות-העולם. במיוחד, לעתים קרובות היתה הנחה מובנת מאליה שבהתפתחות הדת היתה אבולוציה מקבילה לאבולוציה הביולוגית, ושדתם של העמים המתקדמים ביותר היתה בהכרח "גבוהה יותר" מדתם של עמים אחרים. חוקרים מסוימים (סר ג'יימס פרייזר הוא דוגמה בולטת) האמינו שדת היא שלב התפתחותי בדרך ממעשי כישוף למדע.
IV.I. שימוש בן זמננו
כיום, יותר ויותר תיאולוגים וחוקרי מדעי החברה משתמשים במושג הדת כביטוי ניטרלי שאינו נושא עוד הנחות אפריוריות לגבי אמיתותה של דת אחת על פני דת אחרת. היום אין עוד תוקף להנחה שהאמונה באל אחד היא בהכרח רמה גבוהה יותר של דת מאשר אמונה במספר אלים או אמונה באי-קיומם של אלים. ישנה הכרה בכך שדת יכולה להניח שקיים אל אנתרופומורפי, איזושהי צורה אחרת של אלוהות, ישות עליונה, ריבוי רוחות או אבות קדמונים, עיקרון או חוק אוניברסלי, או ביטוי אחר כלשהו של אמונה מוחלטת. מספר תיאולוגים נוצרים כגון בולטמאן, טיליך, ואן ביורן ורובינסון זנחו את התיאורים המקובלים של האלוהות, ומעדיפים להתייחס ל-"בסיס ההוויה" או "העניין העליון".
V.I. הרחבת המושג
כאשר אנתרופולוגים החלו לטעון שלא קיים שום מקרה ברור של חברה אשר לא היתה בה כל צורה של אמונה בעל-טבעי ולא שום מוסד שתמך באמונה כזו, הם הסיקו שלא קיימת חברה ללא דת, במובן הרחב יותר של המלה. המושג "דת" החל להצביע על תופעות שהיה בהן דמיון משפחתי ולא בהכרח זהות שמשותפת לכולם, והדת חדלה להיות מוגדרת במונחים שהיו ייחודיים למסורת מסוימת אחת. הפריטים הקונקרטיים שהיו קשורים לנצרות, ושבעבר ראו בהם מהותיים להגדרה של דת, נראו עתה כדוגמאות גרידא של מה שהגדרה עשויה לכלול. הפירוט של מרכיבים קונקרטיים כאלו הוחלף בניסוחים מופשטים יותר שכללו מגוון של סוגי אמונה, עיסוקים דתיים ומוסדות דתיים אשר למרות היותם רחוקים מלהיות זהים זה לזה, ניתן היה לראות בהם מקבילות פונקציונליות. נראה שבכל חברה היו אמונות, שלמרות השוני ביניהן התעלו מעבר למציאות האמפירית והיו בעלות תחומי עיסוק דתיים שנועדו להביא לקשר או להרמוניה בין בני האדם לבין העל-טבעי. ברוב החברות, היו אנשים שלקחו על עצמם את התפקידים המיוחדים הקשורים למטרה הזו. כל המרכיבים האלה יחד הוכרו כמרכיביה של דת.
VI.I. גיוון דתי בחברות פשוטות
בחברות שבטיות קטנות יחסית יש לעתים קרובות טקסים ומיתוסים בעלי מורכבות ניכרת אשר בדרך כלל אינם מהווים מערכת אחת עקבית, שלמה וקוהרנטית. דתות עוברות שינוי, וצמיחה מתרחשת הן במיתוס והן בטקס כאשר חברה יוצרת מגע עם עמים שכנים או כובשים. אמונות וטקסים שונים עשויים להיקשר למצבים שונים (לדוגמה, הורדת גשם, הבטחת הפוריות של האדמה, של בעלי חיים ושל נשים; הבטחת הגנה; חיזוק בריתות; טקסי קבלה לקבוצות-גיל או למעמד וכו'). כל הפעילויות מסוג זה מופנות אל גורמים על-טבעיים (תהא הגדרתם אשר תהיה) והן מוכּרות בעיני המלומדים כדתות.
VII.I. גיוון דתי בחברות מתקדמות
התקנונים של האמונה והעיסוקים הדתיים בחברות מתקדמות יותר מבחינה טכנית הם בדרך כלל מפורטים יותר ומציגים עקביות ויציבות פנימית גדולות יותר, אך אפילו במערכות מתקדמות, קיימים מרכיבים של גיוון. באף אחת מהדתות הגדולות בעולם אין מערכת תיאולוגית או ארגון סיסטמתי של אמונות שקשורות לעל-טבעי שהם קוהרנטיים לגמרי. ישנם תמיד שרידים בלתי מוסברים. ישנן גם שאריות של מגמות דתיות עתיקות יותר כגון מרכיבים דתיים עממיים שממשיכים להתקיים בקרב האוכלוסייה הכללית. כתבי הקודש של כל הדתות הגדולות מראים סתירות פנימיות וחוסר עקביות. סיבות אלה וגורמים אחרים פותחים פתח להבדלים בין מומחי דת שמאמצים מערכות פרשניות ועקרונות פרשניים שונים זה מזה, ולעתים אינם עולים בקנה אחד, שמזינים מסורות שונות אפילו בתוך מה שמוכר בדרך כלל בתור האורתודוקסיה.
VIII.I. התפתחות הפלורליזם הדתי
בחברות מתקדמות, סטייה מודעת ומכוונת מהאורתודוקסיה חייבת להיתפס כתופעה טבעית. נוצרים, יהודים ומוסלמים נחלקים, לא רק בתוך האורתודוקסיה, אלא גם על-ידי קבוצות נון-קונפורמיסטיות שדוחות את כל צורות האורתודוקסיה ושנוהגות לפי מתכונת מתפלגת של עיסוק דתי (או שדוחות את הדת בכללותה). הנון-קונפורמיזם בולט ביותר במסגרות שבהן שלטת בלעדיות דתית: כלומר, במסגרות שבהן האינדיבידואל, המאמין בדת אחת, נדרש לוותר על נאמנות לכל הדתות האחרות – מתכונת של מחויבות הנדרשת בתקיפות במסורות היהודית, הנוצרית והמוסלמית. כאשר ממשלות הפסיקו לכפות צורות מסוימות של דת, נוצרה סובלנות דתית כלפי גופים דתיים פורשים והוענקו להם גם זכויות דתיות כלליות מסוימות בארצות באירופה, ובמקרים רבים הם החלו ליהנות מהחירות הדתית הכללית שאומצה בחוקת ארצות-הברית. המצב הקיים היום, שבו מספר רב של כתות וקבוצות דתיות (denominations) שונות פועלות זו לצד זו, ידוע בתור "פלורליזם (ריבוי) דתי".
IX.I. גישות נורמטיביות וניטרליות לדת
אופייני לדת להציג סיפורים (מיתוסים) מסוימים וטענות מסוימות בנוגע לעל-טבעי שתואמים לאמונה הרווחת. היא מצווה על ביצוע טקסים. היא מחזיקה מוסדות (במובן הרחב של קשרים ממוסדים, בין אם ברמה אישית בסיסית או כמערכת מורכבת של התנהגות, נהלים והחזקת נכסים). היא גם מַתנה לעתים כללי התנהגות מוסרית, למרות שההקפדה על התניה כזו והסנקציות הקשורות למוסריות משתנות במידה ניכרת מדת לדת. אבל לפחות הדת מגדירה התחייבויות ומבטיחה לקונפורמיסטים גמול בצורת חסדים ממקור על-טבעי. הדת מהווה מערכת נורמטיבית. מורי דת ("תיאולוגים" בנצרות – אך המונח אינו מתאים למספר דתות אחרות) תומכים בהכרח בנורמות אלו וכופים אותן. בניגוד לכך, חוקרים של מדעי החברה מתייחסים לערכים שדת מטיפה להם כעובדות גרידא, ואינם תומכים בהצדקתם או בערכם וגם לא שוללים אותם. גישה זו דומה לגישה של ניסוחי החוק המכריזים שהחוק אינו מפלה בין דתות. משום שדת היא נורמטיבית, ומבחינה אינטלקטואלית היתה בעיקר תחום עיסוקם של תיאולוגים, ישנה, בכל החברות המתקדמות, מורשת של שפה מלומדת לגבי הדת אשר נושאת בחובה את החותמת הנורמטיבית של מחויבות דתית. מן הראוי להימנע כאן מההעדפה הערכית המשתמעת מהשימוש בשפה כזו, ולהשתמש בטרמינולוגיה הניטרלית של מדעי החברה, ולנסות באותה העת לשמור על רגישות הולמת כלפי אלו שעוסקים בפעילות דתית.
אם המדינה אמורה להעניק שוויון לדתות, הכרחי לאמץ מונחים דפיניטיביים שיכללו את כל מגוון התופעות הדתיות.
X.I. טרמינולוגיה 'שאולה'
הגדרות ותיאורים מוקדמים של מהות הדת נעשו, לעתים קרובות, באמצעות מונחים שהושאלו מהמסורות הדתיות של אלו שניסחו אותם. מוסכם כעת שהשימוש במונחים שהם ייחודיים לדת אחת מעוות בהכרח את התיאור של דתות אחרות, ועשוי לעתים קרובות לערב הנחות כוזבות. מושגים שהתפתחו במסגרת מסורת תרבותית ודתית אחת יציגו באופן שגוי את מרכיבי הדת המקבילים מבחינת תפקידם אך שונים בצורתם בדת האחרת. מקרים של שימוש לא מתאים מסוג זה כוללים התייחסות ל-"כנסייה הבודהיסטית"; "הכמורה המוסלמית" או בהתייחסות לשילוש הקדוש בתור "האלים הנוצרים". בדומה, למרות שבכל הדתות המתקדמות מתרחשים מעשים של יראת כבוד, ציות, התעמקות או מסירות, הפרשנים לא תמיד זיהו אותם כסגידה, משום שבשימוש המערבי, המונח הזה היה טעון מאוד בדעות קדומות ובצווים בנצרות בנוגע לגישות ולפעולות נאותות. לדוגמה, המקבילה התפקודית לסגידה בנצרות בטיפוח אופיָם של המאמינים, מתרחשת בבודהיזם, אבל היא מתבטאת בצורה שונה ומתוארת בדרך כלל במונחים אחרים. לפיכך, אם נעניק שוויון לדתות, יש צורך לאמץ מונחים מופשטים ומוחלטים כדי להקיף את מגוון התופעות הדתיות.
XI.I. החיסרון הטבוע בניתוח מופשט
או אובייקטיבי
השימוש הזה בשפה מופשטת, שניתן לראות בו "קליני" (אנליטי ואובייקטיבי) משום שהוא לא נגוע במסורות הספציפיות של דת מסוימת, לא יצליח בהכרח לתפוס את כל התכונות המהותיות של אמונה מסוימת כלשהי, אבל הוא הכרחי אם רוצים להשיג הערכה שקולה. הוא לא ימצה את ההיבטים הקוגניטיביים וגם לא את ההיבטים הרגשיים של האמונה, הטקסים, הסימבוליות והמוסדות. הגישה המדעית החברתית מאפשרת השוואה והסבר אובייקטיביים, אך אינה יכולה ואינה מתיימרת לבטא את כל מהותה של המשמעות הפנימית או המשיכה הרגשית שיש לדת מסוימת בעיני המאמינים.