שינוי חברתי
ותנועות דתיות חדשות

מספר קטן של תקריות דרמטיות ולא טיפוסיות החמירו את היצירה של תגובות עוינות כלפי דתות חדשות. למשל, אפשר להתווכח אם משפחת צ'רלס מנסון שביצעה מעשי רצח מבעיתים בקליפורניה, או 'צבא השחרור הסימביונזי' שביצע מעשי טרור, היו תנועות דתיות, אך המדיה תיארה אותם ללא סייג בתור שכאלה. ג'ים ג'ונס, דמות מרכזית בטרגדיה של ג'ונסטאון בגויאנה ב-1978, היה כהן דת, אך של פלג דתי מבוסס, the Disciples of Christ (השליחים של ישו), ולא של תנועה דתית חדשה. הטבח של וואקו ב-1993, התקרית של מקדש השמש בקנדה ובשווייץ ב-1994 והפעילויות הקטלניות ביפן של Aum Shinrikyo ב-1995, היו תופעות פתולוגיות הקשורות לדתות חדשות – אבל לתנועות מסוימות, לא לדתות חדשות באופן כללי. אירועים כאלה הם למזלנו נדירים, וצריך לראות אותם בפרספקטיבה: בהינתן שיש, פשוטו כמשמעו, אלפי דתות חדשות הפועלות בחברות תעשייתיות מתקדמות (במדינות המערביות וביפן), אפשר להתייחס למקרים החריגים מהסוג הזה כמשהו מאוד יוצא דופן. ועם זאת, משום שהטרגדיות הללו נחרטו עמוקות בזיכרונו של הציבור, לא תמיד באופן מוצדק לגמרי, מכיוון שייחסו אותן לארגונים דתיים חדשים, יש נטייה לתדמית של כל התנועות האלה להיות מוכתמת בצורה לא מוצדקת. ועם זאת, העובדה היא שרוב הגופים הדתיים החדשים מתפקדים כמוסדות בלתי מזיקים לצורך תמיכה מוסרית, חברתית ורוחנית עבור הקהילה שלהם, והם מרוחקים לגמרי מהתפיסות שהתקבעו כחלק מהפאניקה שהתעוררה לגבי קבוצות דתיות חדשות.