סוג אחר של הגדרות מאפיין את הדת בהשלכות שלה לגבי תחומים אחרים בחיים. ההגדרות הפונקציונליות הראשונות של דת נבעו מעבודתו של אמיל דורקהיים, והדגישו את רגשות הסולידריות שטקסים דתיים עוררו, ואת השפעתם על איחוד חברתי ואחדות קהילתית. הגדרות אלו זכו לביקורת בטענה שמצד אחד לעתים קרובות קיימות דתות רבות באותה חברה, ולכן מוטל ספק בפונקציה המאחדת של הדת בקהילה ככלל, ומצד שני, שסמלים וטקסים לא דתיים אחרים, כגון אלה ששייכים לאומה, למדינה או לקבוצה אתנית, יכולים למלא את אותה פונקציה של יצירת קשרי סולידריות ותחושה קהילתית.
למעשה מספר מסוים של חוקרים במדעי החברה מגדירים כיום את הדת על-ידי השלכותיה לא על חיי החברה אלא על חיי הפרט האישיים. סופרים אלה מגדירים דת בתור "שילוב של צורות ומעשים סימבוליים אשר מקשרים את האדם למצבים האולטימטיביים של הקיום שלו" (בלאה 1964:358) או בתור "מערכת של אמונות ומנהגים שבאמצעותם קבוצת אנשים מתמודדים עם הבעיות הבסיסיות של החיים". (יינגר 1970:7) בעיות בסיסיות כאלה יכללו: התפיסה של אי-צדק, ההתנסות של סבל והמודעות של מה חסר בחיים מבחינת משמעות ומטרה. דתות מציעות שני סוגים של תשובות לבעיות של האנושות. מצד אחד, הן מציעות הסברים שמעניקים להן משמעות. מצד שני, הן מציעות שיטות ותוכניות פעולה המיועדות להתגברות על בעיות אלו.
מהפרספקטיבה הפונקציונלית הנוכחית, דת היא שילוב של אמונות הנותנות משמעות לבעיות הבסיסיות כגון אי-צדק, סבל וחיפוש אחר משמעות החיים ושילוב של עיסוקים אשר דרכם ניתן להתמודד עם בעיות אלה תוך כוונה להתגבר עליהן. כדי לענות על השאלה אם סיינטולוגיה תואמת להגדרה זו יש לבדוק תחילה אם היא מציגה שילוב של עיסוקים שמטרתם להתגבר על הבעיות הבסיסיות האלה של החיים ומערכת אמונות שתפקידה להסביר אותן.
במובן זה ניתן להבחין, קודם כול, שאודיטינג, העיסוק המרכזי בסיינטולוגיה, מוצג למעשה כדרך להתגבר על סבל. הטענה היא שבאמצעות השתתפות פעילה ומרצון באודיטינג, יכולתו של האדם להתמודד עם בעיות הקיום, לפתור אותן ולהשיג בכל פעם רמות גבוהות יותר של מודעות ורווחה רוחנית תשתפר. השירותים של סיינטולוגיה שואפים להעלות את האינדיבידואל לנקודה בה הוא יוכל לארגן את הפקטורים של חייו ולפתור את בעיותיו. על פי סיינטולוגיה, המתחים של החיים גורמים לאינדיבידואל לקבע את תשומת לבו על העולם החומרי ובכך מופחתת המודעות שלו לעצמו כישות רוחנית ולסביבתו. כתוצאה מההפחתה הזאת במודעות צצות בעיות, כמו למשל קושי במערכות יחסים עם אחרים, סבל, מחלות ואומללות. המטרה של סיינטולוגיה היא לבטל את ההפחתה במודעות ולהחזירה למצב הקודם שלה, דבר שמעיר את האינדיבידואל. לכן סיינטולוגיה מציעה פתרונות לבעיות הבסיסיות של החיים באמצעות נהלים שגורמים לאינדיבידואל להעלות את רמת המודעות והחופש שלו ולשקם את יושרו האישי, עוצמתו ואת היכולות הבסיסיות שלו. אנשים שהם מודעים וערניים יותר יהיו מסוגלים להגיע להבנה טובה יותר וליכולת גבוהה יותר לנהל את חייהם. באמצעות אודיטינג והכשרה בסיינטולוגיה, אנשים יוכלו להכיר בערכם של החיים ושהם יכולים לחיות חיים מספקים בהרמוניה עם אחרים.
הנחת היסוד של סיינטולוגיה היא שבאמצעות העיסוק בה וההכשרה שלה אנשים ישחררו את עצמם מסבל, כגון פחדים לא רציונליים ומחלות פסיכוסומאטיות; ייהפכו ליותר שלווים, במצב מאוזן יותר, יותר אנרגטיים ותקשורתיים, יתקנו מחדש את מערכות היחסים שלהם עם אחרים ויכניסו בהן חיים; ישיגו את השאיפות האישיות שלהם, יסירו מעליהם ספיקות ועכבות וירכשו ודאות וביטחון בעצמם, ירגישו שמחה ותהיה להם הבנה ברורה איך להשיג אושר. לסיכום, סיינטולוגיה מציגה את עצמה כאמצעי להתגברות על הסבל וחוסר האחידות של יכולת האינדיבידואל.
מרכיב נוסף הכלול במסגרת ההגדרה הפונקציונלית הנוכחית של דת הוא הענקת משמעות או הסבר לבעיות הבסיסיות של החיים. באמצעות מתן הסבר לסיבות שגרמו לסבל אנושי, רוב הדתות מקלות בדרך עקיפה את המתחים אשר סבל כזה גורם. עבור העוסקים בדתות כאלה הבעיות של החיים נתפסות כפחות חסרות טעם, לא מוצדקות ולא מוסברות באמצעות רכישת משמעות. הדוקטרינה מעניקה הסברים לסבל והסברים אלו נותנים באותו הזמן הצדקה לעיסוקים הדתיים שמטרתם התגברות על סבל זה: אפשר להתייחס להנחה לגבי הגורמים לבעיות החיים כבסיס לפיתוח תוכניות פעולה להתגברות עליהם.
מבחינה זו אפשר לראות שסיינטולוגיה מציעה גם היא תשובות לסבל האנושי על-ידי מתן הסבר. הדוקטרינה של סיינטולוגיה מרחיבה במיוחד בהסבר על סיבות הסבל. לפי דוקטרינה זו, האדם הוא טוב ביסודו ומאושר, והסיבות לסבל נמצאות ב-"מיינד הריאקטיבי" השונה בברור מהמיינד האנליטי והוא מורכב מ-"אנגרמות". בספר 'דיאנטיקה: התזה המקורית', המייסד ל. רון האברד, כותב:
"האדם הוא לא חיה ריאקטיבית. הוא מסוגל לפעול מתוך דטרמיניזם-עצמי. יש לו כוח רצון. בדרך כלל יש לו יכולת אנליטית גבוהה. הוא רציונלי והוא מאושר ונמצא באינטגרציה עם עצמו רק כאשר הוא האישיות הבסיסית שלו עצמו.
המצב הרצוי ביותר אצל אדם הוא דטרמיניזם-עצמי מלא. …
המיינד הריאקטיבי מורכב מאוסף של התנסויות שהתקבלו במהלך רגע לא אנליטי שמכיל כאב ואנטגוניזם אמיתי או משוער כלפי הישרדותו של האדם. ...
כשפציעה או מחלה גורמות למיינד האנליטי להפסיק לתפקד, ויוצרות את מה שידוע בדרך כלל כ-'חוסר הכרה', וכשקיימים כאב פיזי ואנטגוניזם כלפי הישרדותו של האורגניזם, האדם מקבל אנגרמה. ...
על-ידי הסרת התוכן הכואב של העבר מהמיינד הריאקטיבי, ניתן להציב את המיינד האנליטי בעמדה של פיקוד מלא על האורגניזם.
ברגע שלאדם או לקבוצה יש את היכולת הזאת, יש להם דטרמיניזם-עצמי. כל עוד יש להם מיינד ריאקטיבי, האי-רציונליות תתמיד". (האברד, עמודים 34, 39, 40, 72)
בסיינטולוגיה, אם כן, האדם הוא טוב ביסודו, מאושר ושלם; והמקור לאומללות שלו נמצא באנגרמות. לכן, העיסוק באודיטינג מוצע כאמצעי הראוי היחיד להסרת האנגרמות של האדם, ומאפשר לו להיות "קליר", כלומר, לשוב למצב שלו כ-"אדם בסיסי". משמעות שני המונחים: "העצמי הלא אברטיבי שנמצא באינטגרציה מוחלטת ובמצב של הרציונליות הגבוהה ביותר שאפשר. קליר הוא מי שהפך להיות האדם הבסיסי באמצעות תרפיה. ... האדם הבסיסי מגיב יפה ובאופן קבוע בכל הדינמיקות, ושבמהותו הוא טוב. ... מעלותיו של האדם הבסיסי הן רבות מספור. לא קיימות אצלו תכונות רעות במתכוון וגם לא דרמטיזציות הרסניות. הוא משתף פעולה, הוא מועיל ויש לו מטרה. בקיצור, ישנה התאמה רבה בינו לבין אותו אידיאל שהמין האנושי מזהה כאידיאל. זהו חלק הכרחי מהידע המעשי של אודיטור, משום שסטיות מהאידיאל מראות שקיימת אברציה, וחריגות כאלה אינן טבעיות והן נכפות ולא מהוות שום חלק מהדטרמיניזם-העצמי של האדם". (האברד, עמודים 34-33)
סיינטולוגיה מספקת תשובה לסבל האנושי ונותנת לו, בדומה לרוב המסורות הדתיות, הסבר ומציעה, על סמך הסבר זה, אמצעים לפיתרון.
לסיכום, סיינטולוגיה מספקת תשובה לסבל האנושי ונותנת לו, בדומה לרוב המסורות הדתיות, הסבר ומציעה, על סמך הסבר זה, אמצעים לפיתרון. ההסבר לסבל האנושי נמצא ב-"אנגרמות". אנגרמות מתוארות כלא ידועות, בעלות עוצמה וכתמונות דמות מנטליות בעלות מאסה ואנרגיה. הפיתרון המרכזי המוצע להתגברות על הסבל מורכב מהעיסוק באודיטינג שמאפשר לאתר ולכבוש את האנגרמות. אודיטינג מוצג כדרך להתגברות על סבל כי הוא מבוסס על ההנחה שדרך השתתפות פעילה ומרצון של האדם, הוא יצליח לשפר את היכולת שלו להתמודד עם בעיות הקיום, לפתור אותן ולהשיג ללא הרף רמות גבוהות יותר של מודעות ורווחה רוחנית.
סיינטולוגיה גם נותנת תשובה להתנסות של אי-צדק כאשר היא נתפסת כחלוקה בלתי-שוויונית של יכולות בין בני האדם, ומציעה את ההנחה שאובדן יכולות אלו נובע, לפחות באופן חלקי, כתוצאה מהפרת חוקים ומקרים של חוסר אחריות מהעבר. באותו הזמן סיינטולוגיה נותנת פיתרון לאובדן הזה, פיתרון שמוצג כדרך להשיב את היכולות האלה. בנוסף, סיינטולוגיה מספקת תשובה לחיים חסרי משמעות ולחוויית המוות, כשהיא מציגה את ההנחה שהאדם הוא ישות רוחנית בת-אלמוות שההתנסויות שלה נמשכות מעבר לתקופת חיים אחת ובכך היא קובעת שהמוות הוא מעבר אשר דרכו ממשיך האינדיבידואל את מסעו בעודו נשאר מודע. כפי שמצוין על-ידי כנסיית הסיינטולוגיה:
"למותר לציין, שאתיקה היא נושא שהסיינטולוג מתייחס אליו ברצינות רבה. כאשר הוא עולה במעלה הגשר ונעשה יותר ויותר עצמו, כך הוא נעשה גם יותר אתי, אך הוא גם רואה זאת כעניין של אחריות אישית שנמשכת הרבה מעבר לחיים אלה. משום שבניגוד לאדם המטריאליסטי, שמאמין כי המוות שם קץ לחיים, למצפון ולמחויבות להסביר את פעולותיו, הרי שהסיינטולוג רואה בכך מעבר שדרכו אדם נושא את עברו – עבר שהוא ממשיך להיות מחויב בהסבר על פעולותיו בו.
הוא גם יודע שהיכולות שהוא משיב אבדו, בחלקן, בגלל הפרת חוקים וחוסר אחריות. לפיכך יושר, כנות, אמון ודאגה לחבריו הם יותר מסתם מילים. הם עקרונות שיש לחיות לפיהם". (ספר-העזר של סיינטולוגיה, Ixxxviii)
כתוצאה מכך, סיינטולוגיה תואמת את מושג הדת כפי שהוא מוגדר כעת מנקודת מבט פונקציונלית, כשהיא מהווה גוף של אמונות שבעזרתן קבוצה של אנשים נותנת משמעות לבעיות בסיסיות כגון אי-צדק, סבל והחיפוש אחר משמעות החיים, וגוף של עיסוקים שבאמצעותם הם מתמודדים עם בעיות כאלה עם התכוונות להתגבר עליהם.
