בכמה מקרים, נראה של. רון האברד דוחה את הכינוי "דת" עבור האמונות והעיסוקים של סיינטולוגיה. לדוגמה, הוא ציין פעם ש-"סיינטולוגיה היא לא פסיכותרפיה. זהו גוף של ידע, שכאשר משתמשים בו בצורה הולמת, נותן לאדם חופש ואמת".13 עם זאת, בהקשר הזה, נראה שלהאברד יש הבחנה בין ההיבטים הפורמאליים של דת, כגון אמונות, מנהגים, או חברוּת, והאמת המשחררת. הדרך הזאת של הבחנה בין "דת" ו-"אמת" היא אסטרטגיה דתית נפוצה. לדוגמה, התיאולוג הנוצרי קרל בארת' התעקש שהגוספל שלו אינו דת; שהוא אמת. מודודי העלה את אותה הטענה לגבי האסלאם, פרנץ רוזנצווייג עבור היהדות, וסרוופאלי רדהקרישנאן עבור ההינדואיזם. בכל המקרים האלה, הוגי דעות דתיים קבעו את הפירוש המוחלט והעוצמה של ה-"אמת" שלהם על-ידי הבדלתה מהדת.14
אולם, האברד גם גילה שאפשר להשתמש במונח "דת", אם הוא מוגדר כהלכה, כדי לציין את האמת המשחררת של סיינטולוגיה. "סיינטולוגיה", הסביר האברד, "היא דת במובן העתיק ביותר והמלא ביותר של המילה". עם זאת, יותר מאשר רק "עיסוק דתי", סיינטולוגיה היא "חוכמה דתית".15 המונח "דת", לפי האברד, "יכול לכלול ידע מקודש, חוכמה, knowingness על אלים, נשמות ונפשות".16 לפיכך, במונחים אלה, האברד טען בתוקף שסיינטולוגיה צריכה להיות מוכרת כדת.
האברד זיהה את השורשים ההינדיים, הבודהיסטיים והטאואיסטיים של החוכמה הדתית הזו. כמו צורות מסוימות של הינדואיזם, במיוחד האדויטה-ודאנטה, סיינטולוגיה תומכת בהכרה שהאדם עצמו הוא בסופו של דבר הכוח האלוהי העליון של היקום. בנוסחה הסנסקריטית של הוודאנטה, אטמן (העצמי האנושי) הוא ברהמין (האלוהי). עם זאת, כמו היישום הבודהיסטי, סיינטולוגיה התוותה נתיב של צעד-אחר-צעד לעבר שחרור מהבורות שמזכיר את ה-"דרך המתומנת" של הבודהיזם. דרך בודהיסטית זו עוברת דרך שלבים של הבנה נכונה, מסירות, תקשורת, התנהגות, דרך חיים, מאמץ, מודעות ומדיטציה כדי להשיג מצב של שחרור מלא שמחה המנותק מן העולם. באופן דומה, סיינטולוגיה מזהה דרך דתית, או גשר, המסמן התקדמות לעבר שחרור. עם זאת, בעוד הדרך הבודהיסטית תוכננה באופן עקרוני עבור חיים נזיריים שהורחקו מיחסי אנוש וממקצועות רגילים, לדרך הסיינטולוגית יש יותר במשותף עם הגישה הטאואיסטית להשגת הרמוניה רוחנית כחלק מהעולם. במובן הטאואיסטי, השחרור הוא מצב של איזון שבו אדם נמצא בהרמוניה עם כל מצבי הקיום. סיינטולוגיה מכוונת לעבר השגת הרמוניה דומה.
בקוסמולוגיה שלה, סיינטולוגיה מזהה שלושה היבטים בסיסיים של ממשות – כוח החיים שאליו מתייחסים בתור תטה, הישות העליונה הידועה גם בתור האינסוף, והעולם הפיזיקלי של חומר, אנרגיה, מרחב וזמן המיוצג על-ידי ראשי התיבות MEST.
לפיכך, ניתן למצוא הדים של דתות אסייתיות עתיקות אלה, באמונות הדתיות של סיינטולוגיה. עם זאת, האברד הסיק שהשאיפות הסופיות של הדתות האלה – שחרור רוחני, ידע והרמוניה – הושגו בפועל רק לעתים נדירות. בהתייחסותו למסעותיו באסיה, האברד הבחין שהוא ראה הרבה מאוד אנשים שלומדים אבל מעטים שמגיעים. לפי האברד, הדרכים הדתיות העתיקות חסרו את התחושה של "הדחיפות הנחוצה כדי להגיע".17 דת מודרנית, הוא הסיק, חייבת לעשות יותר מאשר לזהות שאיפות רוחניות; היא צריכה לספק את האמצעים המעשיים להשגתן.
לסיינטולוגיה יש גם הרבה מהמשותף עם התנועות הנוצריות והיהודיות האלטרנטיביות העתיקות הידועות בתור גנוסטיקה. כמו הגנוסטיקה העתיקה, סיינטולוגיה מלמדת שבני אדם הם במהותם ישויות רוחניות, עם נשמות אלוהיות מאור טהור, שנלכדו באפלה של העולם החומרי. בקוסמולוגיה שלה, סיינטולוגיה מזהה שלושה היבטים בסיסיים של ממשות – כוח החיים שאליו מתייחסים בתור תטה, הישות העליונה הידועה גם בתור האינסוף, והעולם הפיזיקלי של חומר, אנרגיה, מרחב וזמן המיוצג על-ידי ראשי התיבות MEST. בתור צורה ייחודית של כוח החיים, נפש האדם – התטן – הסתבך בכוחות של ה-MEST. בדרמה הקוסמית של סיינטולוגיה, ניתן להציל את התטן מההסתבכות הזו במצבים של העולם הפיזיקלי.
סיינטולוגיה מציבה את השחרור הזה של התטן בתור עניין של הישרדות. "הדרך המתומנת" של סיינטולוגיה היא "שמונה הדינמיקות" שמייצגות שלבים רציפים של התרחבות בדחף הבסיסי להישרדות. ארבע הדינמיקות הראשונות הן "הדחף לעבר הקיום" של העצמי, משפחה, קבוצה, והמין האנושי; שתי הבאות הן הדחף להישרדות ברמה של כוחות חיים והעולם הפיזיקלי; והדינמיקות השביעית והשמינית מייצגות את שיא ההישרדות הרוחנית ברמה של נשמות והישות העליונה. כפי שהאברד הציע, "ההתקדמות מעלה לעבר הישרדות ברמות גבוהות יותר היא גם התקדמות לעבר אלוהים".18 במובן הזה, שמונה הדינמיקות מתוות דרך, לא רק לשחרור של הנפש מהמגבלות של העולם הפיזיקלי, אלא גם להשגת הכרה מוחלטת של אלוהים על-ידי התקיימות ברמה של הישות העליונה.
כמו לדתות אחרות, לסיינטולוגיה יש עיקרי אמונה רשמיים המציגים את האמונות הבסיסיות שלה. ניתן לזהות ארבעה היבטים עיקריים של עיקרי אמונה אלו. ראשית, עיקרי האמונה של סיינטולוגיה מדגישים זכויות אדם בסיסיות. הזכויות האלה מחייבות בכל רמה של קיום ולפיכך גם מייצגות את הזכויות של נפשות האדם כ-beings רוחניים חופשיים. לכולם יש זכות שווה שלא ניתנת לביטול לחופש של דת, חברה, מחשבה, ביטוי עצמי, חיים, שפיות, הגנה עצמית ורבייה. כדי להדגיש את הטבע המוחלט של זכויות אלה, עיקרי האמונה מצהירים ש-"לאף נציגות למעט אלוהים אין את הכוח להשהוֹת או לבטל את הזכויות האלה, באופן גלוי או סמוי". שנית, עיקרי האמונה מכריזים על מסירות לריפוי דתי של המיינד האנושי. התחייבות זאת מקורה באמונה ש-"אין לנתק מהדת את לימוד המיינד והריפוי של מחלות שמקורן נפשי, ואין למחול עליהם בתחומים שאינם דתיים". שלישית, עיקרי האמונה מגלמים גישה אתית כלפי החיים המאמינה ש-"האדם הוא טוב ביסודו". בעוד שהטוּב הבסיסי נמצא בהרמוניה עם אחרים, "החוקים של אלוהים" אוסרים כל מעשה שיהרוס או יפחית את הישרדותם של החיים, השפיות או הנפש של אדם אחר. לבסוף, עיקרי האמונה של סיינטולוגיה מכריזים על המחויבות להשגת גאולה. "הנפש יכולה להינצל", עיקרי האמונה מסכמים, "והנפש לבדה עשויה להציל או לרפא את הגוף".19
הגאולה המובטחת בסיינטולוגיה אינה תלויה באמונה בעקרונות של עיקרי האמונה האלה. כפי שהאברד טען, השאלה של אמונה היתה אחת מההיבטים הכי לא מובנים של דת. הוא הבדיל בין שתהיה "אמונה במשהו" לבין האופי הרוחני של ה-"אמונה" עצמה. כאשר לאדם יש "אמונה במשהו״, בין אם בעיקרי אמונה דתית, ארגון או מושיע, האדם הזה הכניע את החופש שלו כ-being רוחני לשליטה של מישהו אחר. כאשר יש "אמונה במשהו" אמונות דתיות בסופו של דבר מסתכמות ב-"הקרבת עולמו של האדם". האמונה עצמה, עם זאת, היא המצב הרוחני של קיום בהרמוניה עם העולם ועם אלוהים. במובן המסוים הזה אמונה היא "קיום מלא של beingness. ועם המצב הזה, האדם יוכל לגרום לאמונה עצמה להתקיים בתוך עולמו האישי או שהוא יוכל לגרום לאנשים לתת בו אמון".20 סיינטולוגיה מכוונת לעבר השגת האמונה הזו שהיא ללא תנאים. יותר מאשר עניין של אמונה, אמונה זו היא ידע משחרר שמושג באמצעות דרך פעולה ספציפית.
