איך להישאר בריא | מרכז המשאבים למניעה

IV. האם סיינטולוגיה היא דת?

הלמידה האקדמית המודרנית של דת שהופיעה במאות ה-19 וה-20 צריכה להיות מובדלת מדיסציפלינות קלאסיות של תיאולוגיה. בזמן שהמטלה של תיאולוגיה היתה תיאור האמונה של קהילה מסוימת (נוצרית, יהודית, מוסלמית, הינדית וכו') – לרוב פירושה היתה האמונה הנוצרית במערב – למידה אקדמית של דת עניינה היה להציע תיאור מדעי וניתוח של כל התופעות הדתיות. לכן אחת המטלות הראשונות של הדיסציפלינה המודרנית של למידה של דת היתה לשחרר את ההגדרה של דת מהזיהוי הטיפוסי עם הנצרות. הגדרות מילון סטנדרטיות של דת עדיין משקפות את הנטייה הזו לזהות את הדת באופן כללי עם המאפיינים של הנצרות במיוחד ואמונות מונותיאיסטית אחרות. ההגדרות האלה מציינות לעתים קרובות שהמאפיין היחידי או המאפיין המרכזי של דת הוא "אמונה בישות עליונה". אבל מלומדים של דת הכירו דתות גדולות ועתיקות שאין בהן שום "אמונה בישות עליונה" כזו. הדוגמאות העיקריות היו בודהיזם, בעיקר בצורתה הטהארוודית בו אמונה כזו נדחתה במפורש, וג'ייניזם, אשר גם כן דחתה במפורש אמונה זו. אולם הדתות האלה היו בנות יותר מ-2,000 שנה. יתר על כן, מסורות קונפוציוס צמצמו למינימום את הדגש על הנעלה והעלו למקסימום דגש על יחסי אנוש ראויים. ובהינדואיזם האדם נתקל בהרבה אלים ואלות ולא רק "ישות עליונה" יחידה. בנוסף, המסורות המאוד מיסטיות של האמונות המונותיאיסטיות של המערב היו לעתים קרובות ביקורתיות לגבי האזכור של אלוהים בתור "הישות העליונה" והתעקשו שהממשות של אלוהים מתעלה על תפיסות כאלה. לפיכך נראה שחיוני שתהיה הגדרה או הבנה של דת שתהיה מתאימה למגוון רחב של מסורות דתיות שנמצאו בקרב בני אדם במהלך ההיסטוריה.

בה בעת, היתה הכרה שבמסורות הדתיות של המין האנושי היה ממד שהתעלה מעל השגרתי. אולם, ממד זה או ממשות זו נקראו במגוון רחב של דרכים. בעוד שהנוצרים עשויים לשאוף ל-״איחוד עם אלוהים", או המוסלמים מחפשים "כניעה לאללה", הבודהיסטים היו יותר נחושים להשיג "הארה פנימית או מודעות אישית", ההינדים יותר מכוּונים למימוש "נשמה או עצמיות נצחית", וג'יינים חתרו לטיפוח של "מיינד טוב". לכן ההגדרה של דת שנוצרה בלימודי דת מודרניים כללה הכרה כלשהי של "מעבר" המובנת באופן נרחב בכדי לכלול את הדתות הללו שאו שאין בהם את האזכור של "ישות עליונה" או שדחו במפורש רעיון שכזה בשם תפיסה אחרת של האולטימטיבי. בעוד שכל דת מזהה ממד מקודש של החיים, לא כל דת מזהה את המקודש עם "ישות עליונה".

בעוד שייתכן שהנצרות הפרוטסטנטית המערבית הדגישה במיוחד את ה-אמונה כמרכיב מרכזי בדת, זרמים אחרים של החיים הדתיים, נוצרים ולא נוצרים, שמו יותר דגש על עיסוק. בבודהיזם, לדוגמה, העניין הוא העיסוק: העיסוק ב-'דרך המתומנת' בתור הדרך להתגבר על סבל. בהינדואיזם אדם נתקל בדרך שלמה לאולטימטיבי שבה כל החיים הם עיסוק (היוגה המלכותית) או עבודה (קארמה יוגה). אבל העיסוק הוא לא רק מדיטציה או הרהורים או פעולה, הוא גם תפילה, התנהגות אתית, קשרים משפחתיים, ושפע של עיסוקים אחרים. בכל המסורות הדתיות, בדרגות שונות, יש חיים שלמים לחיות בהתאם לאידיאל של הדת ואלו הם החיים המוצגים למעשה. לפיכך, עיסוק בהתאם לאידיאלים ולקווים המנחים האתיים של דרך דתית נתונה נראה כממד נוסף אל ההבנה של מהי דת. בנוסף, העיסוק שבו אנחנו מבחינים בקהילות ומסורות דתיות הוא לעתים קרובות עיסוק טקסי.

לפיכך, הלימוד המודרני של דת הוביל להכרה בממד נוסף של החיים הדתיים, כלומר, הממד הטקסי. פולחנים וטקסים הם מעשים מובנים של הקהילה הדתית כדי לסייע לאיחוד עם הממדים האולטימטיביים של החיים. בכמה מהמסורות הסיניות, פולחנים נחשבו לחיוניים כדי לשמור על הסדר של היקום והיו אירועים מפורטים מפוזרים במהלך כמה ימים. מסורות דתיות מסוימות ימעיטו בערכו של תפקיד הטקס, לדוגמה, נוצרים קווייקרים, אבל אפילו כאן הם היו רואים ב-"התאספות בדממה" חיונית לקהילתם. למרות שממד הטקס משתנה במידה רבה ממסורת למסורת – ואפילו בתוך מסורת נתונה כפי שראיתם בטקס הנשגב של הנצרות האורתודוכסית והפשטות הטקסית של בית הישיבות המנוניטי – זהו ממד שקיים בחיים הדתיים של המין האנושי.

המרכיבים האלה של אמונה, עיסוק, וטקס אינם עומדים בבידוד מופלא אלא מתאחדים בחיי הקהילה הדתית ליצור את דרך החיים או התרבות הייחודית שלה. הינדים, אם כן, הם אנשים החולקים מכלול של אמונות, עיסוקים, וטקסים שמשמשים כדי לסייע בדרך החיים שלהם, בדרך שבה יש ממדים שגרתיים ולא שגרתיים. השורש הלטיני של המונח דת, religare, פירושו "לכרוך ביחד", וכאן אנחנו יכולים לראות את כפל-המשמעות האמיתי של "כריכה יחד". יש "כריכה יחד" של "האנושי והאלוהי" באמצעות דת, ו-"כריכה יחד" של בני אדם בקהילה דתית.

לאור השיקולים האלה עלתה בלימודי הדת המודרניים הבנה של דת בתור קהילה של גברים ונשים מאוחדים יחד על-ידי מכלול של אמונות, עיסוקים, התנהגויות, ופולחנים המבקשים, בדרך זאת, לקשר את האנושי לחיים מקודשים/אלוהיים. אולם, זה חיוני להבין שכל ממד של ההגדרה הזאת של דת – קהילה, אמונה, עיסוק, התנהגות, טקס, דרך, והאלוהי – יובן (א) בתוך תנאים ספציפיים של מסורת דתית נתונה ו-(ב) עם יותר דגש יחסי לאלמנטים כלשהם מאשר לאחרים במסורת נתונה. לפיכך, לדוגמה, ממד ה-"קהילה״ של דת עשוי לקבל דגש רב יותר ביהדות האורתודוקסית מאשר בטאואיזם או אפילו בזרמים אחרים של היהדות. באופן דומה, האלוהי עשוי להיות מובן בתור מציאות נשגבת כמו ביהדות או כעצמיות כלולה אך בלתי ממומשת, כמו בבתי-ספר רבים של הינדו. אבל וריאציות כאלה לא מפחיתות את ההגדרה של דת, אלא פשוט משקפות את המגוון של התופעות הדתיות שחייבות להיות כלולות בתוך ניסוח מודרני ואקדמי של דת.

לאור האמור לעיל אנחנו יכולים לשאול אם סיינטולוגיה היא דת. התשובה הקצרה היא "כן, היא דת". אנחנו יכולים להבהיר את זה יותר אם ניקח עכשיו את ההבנה האמורה לעיל של דת ונסתכל על המקרה של סיינטולוגיה.

בסיינטולוגיה, האם אנחנו נתקלים בסדרת אמונות דתיות מובהקות בנוגע למשמעות ולסופיות המוחלטת של חיי האדם? אפילו ההיכרות השטחית ביותר עם קהילת הסיינטולוגיה והספרות שלה יובילו למענה בחיוב.

סיינטולוגיה היא "פילוסופיה דתית יישומית וטכנולוגיה הפותרת את בעיות הנפש, החיים והמחשבה". "בעיות הנפש, החיים והמחשבה" האלה הן לא קבועות אבל ניתן להתגבר עליהן ...

לפי הספרות שלהם עצמם, סיינטולוגיה היא "פילוסופיה דתית יישומית וטכנולוגיה הפותרת את בעיות הנפש, החיים והמחשבה". "בעיות הנפש, החיים והמחשבה" האלה הן לא קבועות אבל ניתן להתגבר עליהן, לפי סיינטולוגיה. ההתגברות הזו על ״בעיות הנפש, החיים והמחשבה" מרוכזת, בסיינטולוגיה, במודעות ובידע. במרכז המודעות והידע נמצאים התטן ו-שמונה הדינמיקות. כל אחד מהם דורש הבהרה קצרה כדי לציין כמה היבטים מרכזיים של האמונה של סיינטולוגיה.

לפי סיינטולוגיה, האנושיות שלנו מורכבת מחלקים שונים: הגוף, המיינד, וה-התטן. התטן בסיינטולוגיה מקביל לנפש בנצרות ולרוח בהינדו. חלק מהבעיה של החיים היא שבני אדם איבדו מודעות של טבעם האמיתי. בסיינטולוגיה, זה אומר מודעות לעצמם בתור תטנים. אולם המודעות והידע של עצמו כתטן הוא חיוני לרווחה ולהישרדות. בני האדם מבלבלים לעתים קרובות את הממשות העמוקה ביותר שלהם עם הגוף או עם המיינד, או רואים עצמם רק בתור גוף ו/או מיינד. אבל עבור סיינטולוגיה זה חיוני שבני האדם יתאוששו ויזהו את הטבע הרוחני שלהם, אשר, בשפה של סיינטולוגיה, "אדם הוא תטן". כתטנים, בני אדם הם "רוחניים, נצחיים, ו-'כמעט בלתי ניתנים להריסה'."

מאחר שהמודעות של האדם עצמו כתטן היתה מוסתרת על-ידי "אנגרמות" או אבודה בבלבולים של תטן עם הגוף ו/או המיינד, משימה דתית עיקרית היא לשקם את הרוחניות של האדם. זה חיוני מכיוון ש-"התטן הוא מקור כל היצירה והחיים עצמם". לכן המודעות הזאת היא השלב הראשון בעיסוק של הדרך הדתית שתוביל אותנו להפוך, במונחים של סיינטולוגיה, ל-קליר. לפי סיינטולוגיה, כאשר בני אדם נעשים מודעים לטבעם האמיתי, ולמעגלים המרכזיים של הממשות, אז, סיינטולוגים מאמינים, שהם יכולים להתקדם, בחופשיות וביצירתיות, דרך שמונה הדינמיקות של החיים. (ראה מהי סיינטולוגיה?, הוצאה 1992)

המסר הבסיסי של החיים, לפי סיינטולוגיה, היא הישרדות בכל שמונה הדינמיקות. הדינמיקה הראשונה היא "עצמי" או הדינמיקה של החיים לשרוד כאדם יחיד. הדינמיקה הראשונה הזאת קיימת אף במעגלים גדולים של קיום שממשיכים עד לדינמיקה השמינית או לאינסוף. מכיוון שהתיאור של שמונה הדינמיקות הוא עיקרון יסוד של סיינטולוגיה מן הראוי לתאר בקווים כלליים כל "דינמיקה" בקצרה. כפי שצוין, הדינמיקות מתחילות עם הקיום האינדיבידואלי או "עצמי" והדחף שלו לשרוד ומתקדמים דרך הדינמיקה השנייה שסיינטולוגיה מכנה "יצירה" או "יוצרים דברים למען העתיד", והכוללת את המשפחה ואת גידול הילדים. הדינמיקה השלישית היא "הישרדות קבוצתית", התא של החיים שכולל קהילות התנדבותיות, חברים, חברות מדינות וגזעים. הדינמיקה הרביעית היא "המין האנושי" או "הדחף לעבר הישרדות דרך כל המין האנושי ובתור המין האנושי כולו". הדינמיקה החמישית היא "צורות חיים״ או ״הדחף של כל היצורים החיים" לעבר הישרדות. הדינמיקה השישית היא "העולם הפיזיקלי". הדינמיקה השביעית היא "הדינמיקה הרוחנית" או הדחף "עבור החיים עצמם כדי לשרוד". הדינמיקה השמינית היא ״הדחף לעבר הקיום כ-אינסוף", או מה שאחרים קוראים לו "ישות עליונה או בורא". "ידע על הדינמיקות מאפשר לאדם לבחון ולהבין בקלות רבה יותר כל היבט של החיים". ('מהי סיינטולוגיה?', מהדורה 1992, עמ' 149.) מסע דתי ומשימה נחשפים במסגרת החיים כמכלול, או במונחים של סיינטולוגיה בשמונה הדינמיקות.

במיוחד בתוך הדינמיקה השמינית האדם נתקל בהצהרה של סיינטולוגיה לגבי "מה שאחרים קוראים לו" הישות העליונה או הבורא. אבל סיינטולוגיה מעדיפה את המונח "אינסוף" בכדי לדבר על ״הכללות של הכול". לשתיקה של סיינטולוגיה ביחס ל-"אינסוף" יש הקבלה במסורות אחרות. לפני המסתורין האולטימטיבי, מיסטיקנים של כל המסורות מייעצים ריסון, אפילו דממה.

לאמונות של סיינטולוגיה בנוגע לתטן יש מקבילות במסורות דתיות אחרות, כפי שיש לאמונה שלהם בדינמיקה השמינית ובטבע הרוחני האולטימטיבי של דברים. מסע החיפוש הדתי בסיינטולוגיה מקביל יותר לתהליכי הארה והבנה מזרחיים מאשר לגרסאות המערביות של מסע חיפוש דתי שנוטות להדגיש התאמה לרצון האלוהי. כמה מלומדים אפילו טענו שבסיינטולוגיה יש לנו גרסה של "בודהיזם טכני" (ראה פ' פלין בתוך ג' פיטצ'ר, עורך, אלטרנטיבות לכנסיות האמריקאיות העיקריות, ניו-יורק, 1983), בעוד שאחרים הדגישו את ההקבלות שלה לעיסוקים המזרחיים של פיתוח המיינד. אבל אפשר גם לראות באמונה שלהם בשמונה הדינמיקות הקבלה לחזון של ימי הביניים של מסע הנשמה אל אלוהים המסתכמת בהזדהות עם המסתורין האולטימטיבי, אלוהים.

בבודהיזם הבעיה והתהליך הם לעבור מ-לא עבר הארה לעבר הארה ובנצרות מחוטא לנגאל, בעוד שבסיינטולוגיה, זה לעבור מ-"פרקליר" ל-"קליר" ומעבר. כאן מצב הקליר מובן בתור המודעות של טבעו הרוחני וחופש רוחני ממומש של האדם, ששוחרר מהמעמסות של התנסויות מהעבר והמסוגל לחיות בקיום הגיוני ומוסרי.

כמו כמה מסורות דתיות אחרות, סיינטולוגיה רואה את מסע החיפוש הדתי בעיקר במונחים דתיים-תרפויטיים, כלומר, התהליך של עיסוק בבעיה האנושית הוא תהליך של הגשמת כוח רוחני אנושי שאבד או שהוסתר או ממד של החיים. בבודהיזם הבעיה והתהליך הם לעבור מ-לא עבר הארה לעבר הארה ובנצרות מחוטא לנגאל, בעוד שבסיינטולוגיה, זה לעבור מ-"פרקליר" ל-"קליר" ומעבר. כאן מצב הקליר מובן בתור המודעות של טבעו הרוחני וחופש רוחני ממומש של האדם, ששוחרר מהמעמסות של התנסויות מהעבר והמסוגל לחיות בקיום הגיוני ומוסרי. בסיינטולוגיה זהו האופי של מסע חיפוש דתי, המטרה של שאיפות דתיות. מסע חיפוש זה לא מסתיים במצב של קליר, אלא ממשיך לרמות גבוהות יותר של מודעות ויכולת רוחניות ברמות הגבוהות או ברמות ה-"operating thetan". ברמות גבוהות אלה של הישגים, האדם מסוגל לשלוט בעצמו ובסביבתו, או, כפי שהדוקטרינה של סיינטולוגיה מגדירה את זה, כדי להיות "בעמדת גורם על החיים, על מחשבה, חומר, אנרגיה, מרחב וזמן".

ביחד עם האמונות המתוארות לעיל אלו עיסוק ודרך דתיים. ממד זה של סיינטולוגיה לעתים קרובות מתואר במונחים שלהם בתור "טכנולוגיה", או שיטות של יישום העקרונות. גורם מרכזי בעיסוק הדתי בסיינטולוגיה הוא התופעה של אודיטינג, שנחשב בתור פולחן על-ידי הסיינטולוגים. זהו תהליך שבו אדם נעשה מודע למחסומים הרוחניים הסמויים שמונעים ממנו להיות מודע לטבעו המהותי הרוחני כתטן וליישם את הטבע הזה כראוי. המכשולים האלה לחיים מתפקדים או ממומשים במלואם נקראים "אנגרמות". משתמשים באודיטינג בכלי דתי הידוע בשם ״אי-מיטר״ כדי לסייע לחברי קהילה או לסיינטולוגים לזהות ולהתגבר על המחסומים השליליים הללו בדרך לקליר. (ראה ל. רון האברד, 'ספר-העזר ליועצים רוחניים מתנדבים', לוס-אנג'לס, 1976.) תהליך האודיטינג נחשף בין מומחה דתי – אודיטור שהוא יועץ רוחני, או יועץ-רוחני-בהכשרה של סיינטולוגיה – והאדם שמקבל אודיטינג, פרקליר. תוך מעקב אחר סט נהלים ושאלות, תהליך האודיטינג מיועד לאפשר לפרקליר להפוך להיות מודע למה שהוא או היא ולפתח את היכולות שלהם לחיות בצורה אפקטיבית יותר. סיינטולוגים מאמינים שעיסוק כזה יאפשר לאדם לעבור מ-"מצב של עיוורון רוחני אל ההנאה הגדולה של קיום רוחני".

לעיסוקים כאלה יש מקבילות בתורות רוחניות של מסורות אחרות שבדומה לכך מבקשות לעורר את הטבע הרוחני הפנימי של האדם. בעוד שהטכנולוגיה של האי-מיטר בסיינטולוגיה היא ייחודית במאה שלנו, הרעיון מאחוריה אינו ייחודי. הוא מקביל לתפקידים של מנדלה בכמה מסורות בודהיסטיות, או מדיטציה בעזרת אמצעים חיצוניים במסורות אחרות של המזרח.

בנוסף, זוהי בדיוק אמונתם של הסיינטולוגים ש-ל. רון האברד השיג גם תובנה לגבי טבעה של הממשות וגם טכנולוגיה מעשית לשיקום הטבע האמיתי של האנושות. כתביו של האברד משמשים כטקסטים סמכותיים בקהילה הסיינטולוגית בדרכים מקבילות לספרות הקדושה של מסורות אחרות: הוודות בהינדואיזם, הסוטרות של הבודהיזם וכו'. אבל התובנה של האברד היא לא, קובעים הסיינטולוגים, עניין של אמונה בלבד, מאחר שהם פתוחים לאישור בהתנסות דרך העיסוק בדרך הדתית שהאברד הנחיל. זה מהדהד גם בחוכמה הבודהיסטית העתיקה הנותנת עדיפות להתנסות.

העיסוק של סיינטולוגים מתפרס מעבר לטכנולוגיה ולדרך דתיות מרכזיות אלה מכיוון שככל שהאדם מתקדם לעבר המצב של קליר ומעבר לכך, כל פעולה של האדם הופכת להיות יותר חופשייה, דינמית ומשמעותית. בדרך למטרה, סיינטולוגים קוראים את הטקסטים שלהם, בוחנים את אמונותיהם, פועלים בחברה הרחבה יותר, מפתחים את החיים הפנימיים שלהם, מתחתנים, ובכל הפעולות וההתנהגויות שלהם מנסים לממש את האידיאלים של אמונתם. בספרות סיינטולוגית ניתן למצוא אזכורים לרבים ל-"תקנוני התנהגות" וקווים מנחים אתיים אחרים שצריכים לעצב את חייהם של סיינטולוגים.

דת היא לא רק מערכת אמונות, פולחנים, ועיסוקים, היא גם קהילה של אנשים המתחברים יחד על-ידי אמונות, עיסוקים, ופולחנים כאלה. בסיינטולוגיה אנחנו מוצאים גם את הממד הזה של חיים דתיים. בחלקים רבים של העולם אנחנו מוצאים קבוצות של סיינטולוגים הנאספים בקביעות בתור קהילה דתית. שם האדם מוצא דרשות, קורא מתוך כתבי הסיינטולוגיה, מקשיב להרצאות מוקלטות של ל. רון האברד וכו', מעשים המכוונים להעמיק את המחויבות של האדם לאמונה ולהעניק ידע על האמונה הזו לאחרים. הקהילה מורכבת מאלה שמצאו בסיינטולוגיה תשובות ומטכנולוגיות שעונות על השאלות הבסיסיות של החיים. (ראה איילין ברקר, 'תנועות דתיות חדשות, מבוא מעשי' לונדון, 1989.)

לאור סקירה זו של סיינטולוגיה ביחס למרכיבי ההגדרה המדעית המודרנית של המדע, נראה בעליל שסיינטולוגיה היא דת.

מסקנה: לאור הסקירה הזו של סיינטולוגיה ביחס למרכיבים של ההגדרה המדעית המודרנית של דת, ברור שסיינטולוגיה היא דת. יש בה את האמונות הייחודיות שלה והמחשבה של סדר רוחני בלתי נראה, עיסוק דתי וחיים טקסיים ייחודיים משלה, יש לה את הטקסטים הסמכותיים שלה ופעילות בונה-קהילה.

V. האם סיינטולוגיה היא קהילה סוגדת?
הורד את הספר הלבן