איך להישאר בריא | מרכז המשאבים למניעה

XXXI. המורשת המוסרית של הנצרות

תפקידו של לימוד המוסר בנצרות המסורתית עומד בניגוד חריף למה שניתן למצוא בדתות גדולות אחרות. בין הרמות השונות של הצווים האתיים שלה כלול תקנון מורכב של איסורים, שהפרתם דינה כדין חטא. לדיברות הבסיסיים של היהדות הקדומה בנוגע לעבירות עיקריות, מהסוג המשותף לכמה מסורות דתיות, התווספו בנצרות צווים מחמירים מפורטים יותר באופיים, במיוחד בנוגע למיניות, שהגיעו הן מישו והן מפאולוס. היו גם עצות לגבי שלמות מסוג שאולי לא ניתן להגשימו ("לכן הֱיו תמימים", ובאופן ספציפי יותר, דורש שהאדם יאהב את אויביו; יסלח לאחרים "שבע ושבעים" פעמים; שעל האדם "להפנות את הלחי השנייה", "אל תדאגו ליום מחר" וכו'). מושג החטא הפך למרכזי בתקנון המוסרי הנוצרי. האדם נחשב לחוטא מטבעו ורוב תשוקותיו הטבעיות, חיפושו אחר סיפוק, הגשמה, הנאה, ואפילו אחר העשרת חייו בעולם הזה נתפסו בקלות כחוטאים או כמובילים לחטא. מנטייתו המולדת לחטוא הוא יוכל להיגאל רק בזכות מעלותיו המופתיות של ישו והקרבת הקורבן העל-אנושי שלו. לפיכך הוא חב לישו חוב שלא משנה מה הוא יעשה, הוא לא יוכל לפרוע כיאות. כחוטא, אפילו אם הוא מביע חרטה וצער ונגאל על-ידי ישו, הוא ישא עול תמידי של אשמה. אשמה אכן היתה המנגנון שתמך בכל כלכלת המוסר. הקמתו של תא הווידוי, התפתחותו של נוהל מורכב לכפרה, ומאוחר יותר, הרחבת המושג של של כור המצרף, מוכיחים את מידת החומרה שבה הכנסייה התייחסה לחטא, ועד לאן היא הרחיקה לכת כדי לטפח רגשות אשמה. ההתפרצויות העוויתיות, בימי הביניים, של הלקאה עצמית מראות עד כמה עמוק אותה תחושת אשמה חדרה לתודעה של אלו שהיו אדוקים יותר בקרב בני הקהילה. אפילו היום, הלקאה עצמית היא מאוד נפוצה בכמה ארגונים בכנסייה הקתולית. למרות התבטאויותיה הנמרצות נגד חטא, הכנסייה הקתולית הכירה גם בשבריריות הטבועה במין האנושי, וסיפקה לו את תא הווידוי, שפעל כאמצעי להקל על מידה מסוימת של אשמה. ולהבדיל, הפרוטסטנטיות דחתה מנגנון כזה להקלת רגשות אשמה והפכה, במיוחד בביטוי הקלוויניסטי שלה, למערכת מדכאת יותר שבה אלו אשר שאפו להיות נבחרי האל נדרשו שלא לחטוא כלל. בהעצמת הייסורים האישיים של החוטאים, נזקף לזכותו של הקלוויניזם הפיתוח של מערכת של תיאולוגיה ודוקטרינה של גאולה שהובילו להפנמה עזה יותר של שליטה מוסרית וליצירת מצפון מחוזק.

רק במאה התשע-עשרה החלה ההתעסקות הנוצרית בחטא לשכוך בצורה משמעותית. במהלך אותה מאה, ההתעסקות הנוצרית בנושא הגיהינום והשליחה לגיהינום פחתה בעקביות, ובאותו זמן המוסריות החילונית והדרישה לכללי התנהגות נאותים פיתחו השפעה עצמאית על חיי הציבור. במאה העשרים, מידת החומרה של הדרישות המוסריות של התקופה שקדמה לה שככה בהתמדה, עד שבשנות ה-60 של המאה ה-20 האילוצים המוסריים הקודמים, במיוחד בתחום ההתנהגות המינית, פינו את מקומם למתירנות מוסרית. מה שאולי הקל על התהליך הזה היה הפיתוח של טכניקות להגבלת הילודה, והמעבר, בתחומים רבים אחרים של החיים, מהתלות באילוצים מוסריים להסתמכות על בקרה טכנולוגית. לפיכך ברור שהמודל המשוער של הקשר בין דת למוסריות היה רחוק מלהיות קבוע, אפילו בנצרות. מדד זה של שוני גם לא קיים רק כפונקציה של שינויים שמתרחשים לאורך זמן. ניתן להמחיש אותו גם בקרב קבוצות דתיות בו-זמניות. הגישות המוסריות שקיימות בקרב האוונגליסטים של ימינו ממשיכות לבטא התעסקות חזקה בחטא האישי בתחומי התנהגות רבים, אבל עצם הרעיון של חטא נעשה כמעט מיושן בקרב אנשי דת ליברליים רבים, שרבים מהם מאשימים את הליקויים במערכת החברתית כאחראיים להתנהגות השגויה של אינדיבידואלים. כמה מאנשי הדת הליברליים האלה דוחים לחלוטין את הדרישות לקיומו של תקנון מוסרי אבסולוטי כזה, ומעדיפים מחויבות לאתיקה נסיבתית, שהשלכותיה עומדות בהכרח, לעתים קרובות, בסתירה קיצונית לעיקרי המוסר הנוצריים המקובלים. גישה נוספת, די שונה, ניתן למצוא במדע הנוצרי, שבו החטא נחשב בסך הכול לטעות שנובעת מתפיסה כוזבת של המציאות, ושביחד עם מחלות, יחוסל, כך מאמינים אנשי המדע הנוצרי, באמצעות שינוי מדרכי חשיבה חומריות לרוחניות. בהתחשב בגיוון זה של תפיסות החטא במסגרת הנצרות בימינו והשוני הרב בין הנטיות המוסריות שניתן למצוא שם, זה בבירור לא יהיה הולם לצפות למצוא בדתות חדשות השתקפות של צווים מוסריים שדומים, כביכול, לאלה של הכנסיות הנוצריות. דתות חדשות נוצרו בתקופה שונה מאוד מזו שבה צצו ונוצרו הקבוצות הדתיות הנוצריות. החברה עצמה שונה בתכלית, וסביבתה החברתית, הכלכלית, ומעל לכל הטכנולוגית חשופה לשינוי עמוק ומואץ. מה שאנשים יודעים, מה שהם רוצים, ותחומי האחריות האישיים שלהם הם מסוג שונה ביסודו ובקנה מידה שונה מהנורמה של מאות השנים שחלפו. אם דתות חדשות אמורות למשוך את המאמינים שהן אכן מושכות, הן חייבות באופן בלתי נמנע להיות שונות מהסטריאוטיפים המסורתיים. זה לא הופך אותן לדתיות פחות.

XXXII. איך דת חייבת להיראות?
הורד את הספר הלבן