יש רק שני מבחנים שיעידו על כך שמישהו חי היטב, ל. רון האברד אמר פעם: האם הוא עשה את מה שהתכוון לעשות? והאם אנשים שמחו שהוא חי? כעדות לשאלה הראשונה קיים המאגר המלא של עבודת חייו, שכולל יותר מעשרת אלפים עבודות כתובות ושלושת אלפים הרצאות מוקלטות של דיאנטיקה וסיינטולוגיה. כעדות לשאלה השנייה ישנם מאות מיליוני איש שחייהם השתפרו בצורה משמעותית בזכות העובדה שהוא חי. אלו דורות של תלמידים שיכולים עכשיו לקרוא בצורה מעולה בזכות תגליותיו של ל. רון האברד בתחום החינוך; אלו מיליוני אנשים נוספים שהשתחררו מהפיתוי של התמכרות לסמים בזכות פריצות הדרך של ל. רון האברד בתחום הגמילה מסמים; בנוסף, מיליוני אנשים הושפעו מהתקנון המוסרי ההגיוני שלו; ועוד הרבה מיליונים של אנשים נוספים אשר רואים בעבודתו את אבן היסוד הרוחנית של חייהם.

למרות שהוא ידוע בעיקר בזכות דיאנטיקה וסיינטולוגיה, אי אפשר לסווג את ל. רון האברד בכזו פשטות. אם לא מסיבה אחרת, חייו היו מגוונים מדי, והשפעתו רחבה מדי. לדוגמה, באפריקה הדרומית ישנם בני שבט, שאינם יודעים דבר על דיאנטיקה וסיינטולוגיה, אבל הם מכירים את ל. רון האברד, המחנך. בדומה לכך, ישנם פועלי בתי-חרושת במזרח אירופה שמכירים אותו רק בזכות תגליותיו האדמיניסטרטיביות; ילדים בדרום-מזרח אסיה שמכירים אותו רק בתור הסופר של התקנון המוסרי שלהם וקוראים בעשרות שפות שמכירים אותו רק בזכות הרומנים שלו. אז, לא, לא קל לסווג את ל. רון האברד והוא בהחלט אינו מתאים לתפיסות המוטעות העממיות שלפיהן ״מייסד דת״ הוא דמות מנוכרת ומהורהרת. עם זאת, ככל שלומדים להכיר יותר את האיש ואת הישגיו, כך קל יותר להבין שהוא היה בדיוק האדם שיביא לנו את סיינטולוגיה – הדת הגדולה היחידה שנוסדה במאה העשרים.

מה שסיינטולוגיה מציעה הוא באופן דומה מה שאפשר לצפות מאדם כמו ל. רון האברד. כי היא לא רק מעניקה גישה לגמרי ייחודית לשאלות הבסיסיות ביותר שלנו – מי אנחנו? מאיפה הגענו ומהו יעודנו?– אלא שבנוסף לכך היא מספקת טכנולוגיה ייחודית לחופש רוחני רב יותר. אז איך אנו אמורים לאפיין את המייסד של דת כזאת? ברור שהוא יצטרך להיות גדול מהחיים, אדם שמתעניין באנשים, שאנשים אוהבים אותו, דינמי, כריזמטי ובעל יכולת עצומה בעשרות תחומים – כל הדברים שמתארים במדויק את ל. רון האברד.

״אז איך אנו אמורים לאפיין את המייסד של דת כזאת?
ברור שהוא יצטרך להיות גדול מהחיים, אדם שמעוניין באנשים,
שאנשים אוהבים אותו, דינמי, כריזמטי ובעל יכולת עצומה בעשרות תחומים
– כל הדברים שמתארים במדויק את ל. רון האברד.״

העובדה היא שגם אם מר האברד היה עוצר לאחר אחד מהישגיו הרבים, הוא עדיין היה מפורסם היום. לדוגמה, כשכחמישים מיליון יצירות של סיפורת נמצאות בתפוצה, לרבות רבי-מכר מונומנטליים כגון פחד, האפלה הסופית, שדה קרב ארץ והסדרה בת עשרת הכרכים משימה ארץ, אין ספק שמר האברד הוא בין הסופרים המפורסמים ביותר והנקראים ביותר בכל הזמנים. הרומנים שלו גם זכו בכמה מהפרסים היוקרתיים ביותר בתחום הספרות, והוא תואר ובצדק רב בתור ״אחד הסופרים הפורים והמשפיעים ביותר במאה העשרים״.

ההישגים המוקדמים שלו מרשימים באותה מידה. כטייס פעלולים בשנות ה-30, הוא היה ידוע בשם ״פלאש האברד״ ושבר את כל השיאים המקומיים בדאייה ממושכת. בתור מי שעמד בראש משלחות מחקר למקומות מרוחקים, נזקף לזכותו הסקר המינרלוגי השלם הראשון בפוארטו ריקו בחסות ארצות-הברית, והתיעוד ההערות שלו בתחום הניווט עדיין משפיעות על ספרי ההדרכה הימיים של קולומביה הבריטית. הניסויים המוקדמים שהוא ערך בעזרת גלי רדיו למציאת כיוונים הפכו לבסיס של המערכת לניווט ארוך-טווח (LORAN); בעוד שכצלם שעסק בתחום כל חייו, עבודתו הופיעה בנשיונל ג׳יאוגרפיק והתערוכות שלו משכו עשרות אלפי מבקרים.

בין שאר תחומי המחקר שלו, מר האברד פיתח וערך בקודיפיקציה טכנולוגיה אדמיניסטרטיבית שמשתמשים בה ארגונים מכל הסוגים, לרבות תאגידים רב-לאומיים, גופי צדקה, מפלגות פוליטיות, בתי-ספר, מועדוני נוער וכל סוגי העסקים הקטנים שניתן להעלות על הדעת. באופן דומה, שיטות הלימוד המפורסמות של מר האברד נמצאות בשימוש על-ידי מחנכים מכל תחום אקדמי, ותכנית הגמילה מסמים שהוא פיתח מוכיחה את עצמה בצורה שגרתית כיעילה פי שניים ואפילו פי שלושה מכל תכנית דומה. עם זאת, עד כמה שעובדות אלו על חייו הן מרשימות, שום תיאור של האיש אינו שלם מבלי להזכיר את הדבר שהפך לעבודת חייו: דיאנטיקה וסיינטולוגיה. (ראה את הכרך בסדרת ל. רון האברד, פילוסוף ומייסד: גילוי מחדש של נפש האדם.)

הסיפור הוא רחב-מידות, מופלא ומקיף למעשה את כל קיומו. אבל הקווים המרכזיים הם כדלהלן: הוא מספר על כניסתו הראשונה לממד רוחני, כשבילדותו הוא התיידד עם ילידים אינדיאנים של שבט הבלקפיט בהלנה, מונטנה. ראוי לציון שביניהם היה רופא אליל מיומן של השבט שהיה ידוע באזור בשם טום הזקן. זה הוביל בסופו של דבר לברית נדירה, ורון בן השש זכה לכבוד כשקיבל את המעמד של אח לדם ומלא הערכה למורשת רוחנית מהוללת מאוד.

״הסיפור הוא רחב-מידות, מופלא ומקיף למעשה את כל קיומו.״

מה שאולי נראה כמו אבן הדרך הבאה התרחש ב-1923 כאשר ל. רון האברד בן השתים-עשרה החל לבדוק את התיאוריה הפרוידיאנית עם קומנדר ג׳וזף צ׳ תומפסון – קצין הצי האמריקני היחיד שלמד עם פרויד בווינה. למרות שמר האברד, לא כילד ולא כמבוגר, מעולם לא קיבל פסיכואנליזה פֶּר סֶה, החשיפה התבררה כצעד מכריע. כי, כפי שמר האברד ניסח זאת, גם אם פרויד לא עשה שום דבר אחר, הוא לפחות קידם את הרעיון ש-״ניתן לעשות משהו בקשר למיינד״.

הצעד המכריע השלישי של מסעו היה באסיה, שם ל. רון האברד, עדיין בשנות העשרה שלו, העביר כמעט שנתיים במסעות ולימודים. הוא הפך לאחד מהאמריקנים הבודדים מהתקופה ההיא שהשיגו רשות כניסה למקדשי לאמות טיבטיים אגדיים שהיו מפוזרים בגבעות המערביות של סין ולמד למעשה עם האחרון בשושלת קוסמים שמוצאם מחצרו של קובלי חאן. עם זאת, עד כמה שהרפתקאות כאלה היו מרתקות, הוא הודה לבסוף שהוא לא מצא שום דבר מעשי או ניתן לחיזוי בנוגע למיינד האנושי. מכאן הצהרתו התמציתית על סבל מתמשך בארצות שבהן החוכמה היתה רבה אבל הוסתרה בקפדנות וחולקה רק במנות קטנות כאמונה תפלה.

עם שובו לארצות-הברית ב-1929 וסיום השכלתו התיכונית, מר האברד נרשם לאוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון. שם הוא למד הנדסה, מתמטיקה ופיזיקה גרעינית – כולן תורות שישמשו אותו היטב בחיפוש הפילוסופי המאוחר יותר. למעשה, ל. רון האברד היה הראשון שהשתמש באופן קפדני בשיטות מדעיות מערביות לצורך הלימוד של נושאים רוחניים. אבל מעבר למתודולוגיה בסיסית, האוניברסיטה לא הציעה דבר ממה שהוא חיפש. ואומנם, כפי שהוא הודה מאוחר יותר בלהט מה:

״היה ברור מאוד שאני עוסק וחי בתרבות שידעה על המיינד פחות מאשר השבט הפרימיטיבי ביותר שאי פעם באתי עמו במגע. מאחר שידעתי שגם האנשים במזרח לא מסוגלים להגיע לעומק רזי המיינד בצורה מעמיקה וניתנת לחיזוי, כפי שהם גרמו לי לצפות, ידעתי שאצטרך לערוך הרבה מאוד מחקר״.

המחקר הזה התפרס על עשרים השנים הבאות. במהלך המחקר הזה, הוא יסתובב בין עשרים-ואחד גזעים ותרבויות, לרבות יישובי האינדיאניים בצפון-מערב אמריקה, טגלוגים פיליפיניים ועמים קדמונים מהאיים הקאריביים שנחשבו אז לנידחים. במונחים הפשוטים ביותר, הוא התמקד בשתי שאלות יסוד. ראשית, וכתוצאה מהניסויים שהוא ערך באוניברסיטת ג׳ורג׳ וושינגטון, הוא חיפש אחר כוח החיים שבבסיס ההכרה של האדם, שעל קיומו הועלו השערות מזה זמן רב. והשאלה השנייה, שהיתה קשורה לראשונה בקשר הדוק, הוא חיפש מכנה משותף מאחד לחיים – קנה מידה אוניברסלי, אם אפשר לקרוא לו כך, שאיתו ניתן לקבוע מה היה תמיד נכון ומעשי בנוגע למצבו של האדם.

הסיכום הראשון שאליו הוא הגיע במישור הפילוסופי ב-1938 יצא בכתב-יד שהיום נחשב לאגדי, בשם ״אקסקליבר״.למעשה, הטענה היתה שהחיים הם לא סדרה אקראית של תגובות כימיות, אלא שהם מוּנָעים על-ידי דחף מוגדר כלשהו שנמצא בבסיסה של כל ההתנהגות. הוא הצהיר שהדחף הזה היה לשרוד! והוא ייצג את הכוח היחיד השכיח ביותר שקיים בקרב כל היצורים החיים. העובדה שהאדם שורד לא היתה רעיון חדש. העובדה שזה המכנה המשותף היחיד לקיום – זה היה רעיון חדש לגמרי, וכאן היה התמרור לכל המחקר שנערך לאחר מכן.

״העובדה שהאדם שורד לא היתה רעיון חדש.
העובדה שזה המכנה המשותף היחיד לקיום – זה היה רעיון חדש לגמרי,
וכאן היה התמרור לכל המחקר שנערך לאחר מכן.״

מלחמת-העולם השנייה קטעה את המחקר אבל גם שימשה כדחף ממריץ: קטיעת המחקר נגרמה משירותו של ל. רון האברד באוקיאנוס האטלנטי ובאוקיאנוס השקט כמפקד אוניות סיור נגד צוללות; והדחף הממריץ נבע מהעובדה שאם משהו הדגיש את הצורך בפילוסופיה מעשית שתפתור את מצב האדם, זאת היתה הזוועה הנחרצת של קונפליקט כלל-עולמי. מכאן, עוד הצהרה תמציתית של ל. רון האברד באמצע מסעו:

״לאדם יש שיגעון והוא נקרא מלחמה״.

שיא מחקרו שהגיע לנקודת המפנה הזו היה ב-1945 בבית-החולים של הצי אוק-נול, באוקלנד, קליפורניה. לוטננט ל. רון האברד, שאחרי המלחמה הפך לעיוור חלקית כשעצבי הראייה שלו נפגעו ונכה בגלל פציעות בירך ובעמוד השדרה, הפך לאחד מחמשת אלפים אנשי הצבא שקיבלו טיפול באוק-נול לפציעות שספגו בקרב. ביניהם היו גם כמה מאות שבויי מלחמה לשעבר ממחנות שבויים, שאחוז נכבד מביניהם לא היו מסוגלים לעכל מזון ולכן למעשה היו מורעבים. מר האברד, שהסתקרן מהמקרים האלה, לקח על עצמו להעביר להם צורה מוקדמת של דיאנטיקה. בסך הכול, חמישה-עשר מטופלים קיבלו ייעוץ של דיאנטיקה כדי להשתחרר ממחסום מנטלי להחלמה. מה שקרה כתוצאה מכך ומה שלמעשה הציל את חייהם של אותם מטופלים היה תגלית בעלת השלכות עצומות. כלומר, למרות התיאוריה המדעית של אותה תקופה, הלך הרוח של האדם היה למעשה חשוב יותר ממצבו הגופני. כלומר, נקודות המבט, הגישות והאיזון הרגשי הכולל שלנו קובעים באופן מוחלט את הרווחה הגופנית שלנו, ולא להפך. או, בצורה הכל-כך תמציתית שבה ל. רון האברד עצמו ניסח זאת: ״התפקוד מפקח על המבנה״.

לאחר מכן מר האברד בחן את המעשיות של זה על מבחר רחב של מקרים שנלקחו מכל שכבות החברה האמריקנית, בסביבות 1948. בין המקרים שהוא חקר היו שחקנים מהוליווד, מנהלים מהתעשייה, קורבנות של תאונות דרכים מחדרי מיון ופושעים שהוכרזו לא שפויים ממוסד לחולי נפש בג׳ורג׳יה. בסך הכול, הוא השפיע עם דיאנטיקה על יותר משלוש מאות אנשים לפני שהוא ליקט לכתב-יד את תוצאות מחקרו בן שש-עשרה השנים. עבודה זו היא ׳דיאנטיקה: התזה המקורית׳. למרות שהיא לא הוצעה במקור לפרסום, העבודה בכל זאת ראתה תפוצה נרחבת דרך יצירת עותקים של כתב-היד שהופצו בחוגים מדעיים/רפואיים. התגובה היתה נלהבת עד כדי כך שמר האברד מהר מאוד מצא את עצמו מוצף בבקשות למידע נוסף. תשובתו, בסופו של דבר, היתה לכתוב את מה שהפך לעבודה הנמכרת ביותר בכל הזמנים על המיינד האנושי: דיאנטיקה: המדע המודרני של בריאות הנפש.

אין ספק שהופעת הספר היתה אירוע שהיווה ציון דרך תרבותי. במה שהוכח כתחזית מכריעה, וולטר ווינצ׳ל שהיה אז בעל טור שהתפרסם בכל רחבי ארה״ב הכריז:

״יש משהו חדש שיגיע באפריל והוא נקרא ׳דיאנטיקה׳. מדע חדש עם תוצאות בלתי משתנות כמו המדעים המדויקים, אך עושה זאת בתחום המיינד האנושי. לפי כל הסימנים, נראה שהוא יהיה מהפכני לאנושות כמו התגלית הראשונה של איש המערות שגילה את האש והשתמש בה.״

למרות שההצהרה של ווינצ׳ל היתה נועזת, היא אף על פי כן היתה מדויקת; כי עם דיאנטיקה הגיע ההסבר המקיף הראשון על החשיבה וההתנהגות האנושית. כאן היה גם האמצעי הראשון לפתור בעיות של המיינד האנושי, שכוללות פחדים לא הגיוניים, משברים נפשיים, חוסר ביטחון ומחלות פסיכוסומאטיות מכל הסוגים.

בלב הבעיות האלה היה מה שמר האברד כינה המיינד הריאקטיבי שהוגדר בתור ״חלק במיינד של האדם שהוא כולו גירוי-תגובה, שאינו נמצא תחת שליטתו הרצונית, ושמפעיל כוח ושליטה על מודעותו, על מטרותיו, מחשבותיו, גופו ופעולותיו״. בתוך המיינד הריאקטיבי מאוחסנות אנגרמות, שמוגדרות כהקלטות מנטליות של כאב וחוסר הכרה. העובדה שהמיינד עדיין הקליט קליטות חושיות במהלך רגעים של חוסר הכרה מלא או חלקי היתה ידועה רק במעורפל. אבל הדרך שבה האנגרמה השפיעה באופן פיזיולוגי, איך היא פעלה על החשיבה ועל ההתנהגות – כל זה היה חדש לגמרי. כמו כן, אף אחד לא הצליח לפצח ולהבין את התוכן האנגרמי כולו כפי שהוא מאוחסן במיינד הריאקטיבי ומה היתה המשמעות של זה מבחינת סבלו של האדם. בקצרה, היה כאן מיינד, כפי שמר האברד ניסח זאת, ״שגורם לאדם לדכא את תקוותיו, שגורם לאפתיות שלו, שגורם לאדם להסס כשהוא צריך לפעול, והורג אותו לפני שהוא התחיל לחיות״.

אם מישהו היה רוצה פעם הוכחה נחרצת לגבי יעילותה של דיאנטיקה, כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לחשוב על מה שהיא השיגה. ישנם מקרים רבים, מתועדים ומדהימים: אדם משותק בגפיים עקב דלקת פרקים חזר לתנועה מלאה תוך כמה עשרות שעות, פרופסור שהוכר כעיוור בבית-משפט וראייתו שבה אליו בתוך פחות משבוע, ועקרת בית נכה והיסטרית שחזרה למצב נורמלי לאחר סשן יחיד של שלוש שעות. וכאן היתה השאיפה האולטימטיבית של תהליכי דיאנטיקה של הנחלת תבוסה מוחצת למיינד הריאקטיבי ופתיחת הדרך למצב של קליר עם תכונות הרבה יותר מתקדמות מכל דבר שנחזה בעבר.

מיותר לומר, כשהחדשות על דיאנטיקה החלו להתפשט, התגובה הכללית היתה מדהימה: יותר מחמישים אלף עותקים נמכרו ברגע שהם יצאו ממכונות הדפוס, וחנויות ספרים נאבקו כדי להמשיך ולהציע את הספר הזה מעל המדפים. כאשר הראיות למעשיותה של דיאנטיקה גדלו – עם העובדה שדיאנטיקה הציעה למעשה טכניקות שכל קורא עם אינטליגנציה סבירה יכול ליישם – התגובה נעשתה אפילו יותר דרמתית. ״דיאנטיקה כובשת את ארה״ב בסערה״ ו-״התנועה הגדֵלה במהירות הגבוהה ביותר באמריקה״, אלה היו כותרות העיתונים בקיץ 1950. ועד סוף השנה, כ-750 קבוצות דיאנטיקה צצו כמו פטריות מחוף לחוף באופן ספונטני, ובשש ערים קמו מוסדות מחקר כדי להקל על מר האברד בקידום הנושא.

ההתקדמות הזאת היתה מהירה, שיטתית וחשפה מידע חשוב לפחות כמו התגליות הקודמות. במרכז הבדיקה של מר האברד בשלהי 1950 ובראשית 1951 היו השאלות המכריעות ביותר של הקיום האנושי. בהצהרה מוקדמת אך משמעותית על העניין, הוא כתב:

״ככל שאדם חקר יותר לעומק, כך הוא הבין יותר שביצור הזה, שנקרא הומו סאפיינס, היו יותר מדי דברים לא ידועים״.

״... אם רבים לפניו נדדו בנתיב הזה, הם לא השאירו אחריהם שום תמרורים,
שום מפת דרכים, וחשפו רק טפח ממה שהם ראו.״

את מסלול המחקר שבא בעקבות זה, שהחל כעשרים שנה מוקדם יותר, הוא תיאר בתור המסלול של ״לדעת איך לדעת״. בתיאור נוסף של המסע, הוא כתב בצורה מטפורית על הליכה נועזת לאורך הרבה דרכים ראשיות, דרך הרבה דרכים צדדיות, לתוך הרבה סמטאות אחוריות של חוסר ודאות ודרך הרבה רבדים של החיים. ואם רבים לפניו נדדו בנתיב הזה, הם לא השאירו אחריהם שום תמרורים, שום מפת דרכים, וחשפו רק טפח ממה שהם ראו. אף על פי כן, בתחילת האביב של 1952 ובמהלך הרצאה מרכזית בוויצ׳יטה, קנזס, תוצאת החיפוש הזה הוכרזה בתור: סיינטולוגיה.

סיינטולוגיה, פילוסופיה דתית יישומית, מייצגת הצהרה על פוטנציאל האדם, וגם אם ניתן לראות את מקורותיה בכתבים עתיקים, בהחלט שאין כמוה. בין העיקרים המהותיים של דת הסיינטולוגיה ניתן למצוא: האדם הוא ישות רוחנית בת אלמוות; ההתנסות שלו מתפרסת על פני הרבה יותר מתקופת חיים יחידה והיכולות שלו הן בלתי מוגבלות אפילו אם הן לא באות לידי ביטוי כרגע. מבחינה זו, סיינטולוגיה מייצגת את ההגדרה האולטימטיבית של דת: לא רק מערכת אמונות, אלא אמצעים לשינוי רוחני.

הדרך שבה סיינטולוגיה משיגה את השינוי הזה היא דרך הלימוד של כתבי ל. רון האברד ויישום העקרונות שמופיעים בהם. העיסוק המרכזי של סיינטולוגיה הוא אודיטינג. האודיטינג מועבר על-ידי אודיטור, מהמילה הלטינית audire, ״להקשיב״. האודיטור לא מבצע הערכה עבור האדם ובשום אופן לא אומר לו מה לחשוב. בקצרה, האודיטינג לא נעשה לאדם, ואת היתרונות ממנו אפשר להשיג רק דרך השתתפות פעילה. ואומנם, האודיטינג מושתת על כלל ההתנהגות האומר שרק כשמאפשרים לאדם למצוא בעצמו את התשובה לבעיה שלו, הבעיה הזאת יכולה להיפתר. זאת בדיוק הסיבה שהאודיטור משתמש בתהליכים – סדרות מדויקות של שאלות כדי לעזור לאדם לבחון מקורות לסבל, שאילולא כן ימשיכו להיות לא ידועים ולא רצויים.

המשמעות של כל זה מבחינה סובייקטיבית לא ניתנת לתיאור, כמובן; כי אודיטינג בעצם הגדרתו עוסק בעלייה למצבים שלא תוארו בספרות קודמת. אבל במונחים מאוד בסיסיים, ניתן לומר שסיינטולוגיה לא מבקשת מהאדם לחתור לעבר התנהגות אתית גבוהה יותר, למודעות רבה יותר, לאושר ולשפיות. ליתר דיוק, היא מספקת נתיב למצבים שבהם כל זה פשוט קיים – שבהם האדם נעשה יותר אתי, בעל יכולת, פועל מתוך החלטיות עצמית ומאושר יותר משום שאותו הדבר שגורם לנו לפעול בצורה אחרת נעלם. ומתוך נקודת מבט מקיפה ולמען השגת המטרות של אודיטינג, מר האברד הזמין את אלה שסיינטולוגיה היתה חדשה להם עם הדברים הבאים:

״אנחנו מעניקים לכם את המתנה היקרה של חופש ואלמוות – באופן עובדתי, בכנות״.

״אנחנו מעניקים לכם את המתנה היקרה של חופש ואלמוות
– באופן עובדתי, בכנות.״

הנתיב השלם של התקדמות רוחנית מתואר באמצעות הגשר של סיינטולוגיה. הוא מציג את הצעדים המדויקים של אודיטינג והכשרה שבהם אדם חייב ללכת כדי להבין את ההיקף המלא של סיינטולוגיה. מכיוון שהגשר מתואר בצורה הדרגתית, ההתקדמות מסודרת וניתנת לחיזוי. אם הרעיון הבסיסי הוא עתיק – נתיב על פני תהום של בערות אל מישור גבוה יותר – מה שהגשר מציג הוא חדש לגמרי: לא איזשהו רצף צעדים שרירותי, אלא האמצעי המעשי ביותר להשיב את מה שמר האברד תיאר בתור ״העצמי הנצחי שלא מתכלה, לעולם ועד״.

עם זאת, אם סיינטולוגיה מייצגת את הנתיב לשאיפות הרוחניות הגבוהות ביותר של האדם, יש לה גם משמעות רבה לקיום העכשווי שלו – למשפחתו, לקריירה שלו ולקהילתו. העובדה הזו היא מכרעת להבנת הדת והיא למעשה כל מהותה של סיינטולוגיה: לא דוקטרינה, אלא הלימוד והטיפול בנפש האדם ביחס לעצמה, לחיים אחרים ולעולם שבו אנחנו חיים. מבחינה זו, העבודה של ל. רון האברד מקיפה את הכול.

״אם לא יהיה שינוי עצום בתרבות האדם כפי שהיא מקרטעת כיום,
האדם לא יהיה כאן הרבה זמן ...״

״אם לא יהיה שינוי עצום בתרבות של האדם כפי שהיא מקרטעת כיום״, הוא הכריז באמצע שנות ה-60, ״האדם לא יהיה כאן הרבה זמן״. כסימנים של אותה התדרדרות, הוא דיבר על תסיסה פוליטית, ריקבון מוסרי, אלימות, גזענות, בערות וסמים. ל. רון האברד הקדיש את רוב שנותיו האחרונות לפתרון בעיות אלה. ואומנם, בראשית שנות ה-70 ייתכן שחייו הותוו ישירות על פי מחקרו למציאת פתרונות למשברים התרבותיים של תקופה מודרנית זו.

העובדה שבסופו של דבר הוא הצליח מאומתת על-ידי הצמיחה האגדית של סיינטולוגיה. יש היום יותר מעשרת אלפים קבוצות וארגונים ביותר מ-150 מדינות שמשתמשים בטכנולוגיות השונות של דיאנטיקה וסיינטולוגיה. העובדה שהתגליות שלו בתחום המיינד האנושי ונפש האדם מהוות את הבסיס לכל שאר הדברים שהוא השיג היא למעשה הנקודה העיקרית במבוא הזה. לפיכך, מה שמוגש בדפים הבאים – בשם חינוך טוב יותר, ערים ללא פשע, קמפוסים ללא סמים, ארגונים יציבים ואתיים והתחדשות תרבותית דרך האומנות – כל הדברים האלה ועוד רבים אחרים נבעו מהתגליות של דיאנטיקה וסיינטולוגיה. עם זאת, בהתחשב בהיקף העצום של הדברים שהוא השיג – כסופר, מחנך, הומניסט, אדמיניסטרטור ואמן – שום תיאור כזה לא יכול להיות שלם לגמרי. כי איך אפשר להעביר, בכמה עשרות דפים, את הרושם האדיר שיצרו חייו של מישהו שהשפיע כל-כך עמוקות על כל-כך הרבה נפשות אחרות? אף על פי כן, התיאור התמציתי הזה של האדם והישגיו מוצג ברוח הדברים שהוא עצמו אמר:

״אם הדברים היו ידועים ומובנים מעט טוב יותר, היינו כולנו יכולים לנהל חיים מאושרים יותר״.

למד עוד על ל. רון האברד
הורד את הספר הלבן