XXX. דת וערכי מוסר

בדיוק כפי שכמה מהדתות החדשות אימצו את האתוס המודרני של החברה הצרכנית, והכירו ברדיפה אחר האושר בתקופת החיים הנוכחית כשאיפה לגיטימית וראויה לשבח עבור המין האנושי, כך הן הציגו באותה המידה שינוי בקשר שבין החיים הרוחניים לכללי מוסר. זהו אחד מההיבטים של שינוי בדת שבני-הסמכא והציבור הרחב ברובו, שעדיין לכודים בעיוות הזמן של החשיבה המוסרית בנצרות המסורתית, עדיין לא השלימו איתו במלואו. עם זאת, זה בהכרח מובן מאליו שדתות שונות החזיקו בנטיות שונות מאוד בנוגע לכללי התנהגות. בין הדתות היה גיוון רב באשר לטיבם של כללי המוסר שהן קבעו, באשר לעוצמה ולעקביות של הדרישות ליישומם, ובאשר לחומרת העונשים הקשורים אליהם. ביהדות האורתודוקסית, הכללים קובעים את פרטי הפרטים של הטקס ושל עניינים רבים בחיי היומיום שהם לגמרי נטולי פיקוח במסורת הנוצרית, לדוגמה. באסלאם, כללים דתיים משפיעים על מגוון סיטואציות ומספקים לחברה מערכת של תקנות משפטיות, כאשר לעתים הם קובעים את השליטה בחברה בצורה הרבה יותר מחמירה, ולעתים בצורה יותר מקלה, ממה שנתקלים בו בנצרות. לכן, הקוראן משמש לתמוך, מצד אחד, בעונשים החמורים שנקבעו עבור פשעים תחת חוק השריעה, ומצד שני, ההסדרים הרפויים יחסית שמאפשרים לגברים לקחת עד ארבע נשים, והקלות שבה הם יכולים להתגרש.

הבודהיזם של התרוואדה מספק ניגוד נוסף. כאן, ישנם צווים עבור נזירים, בעוד שעל בני הקהילה נכפות רק תקנות כלליות ספורות. חובתו של בודהיסט מן השורה היא לא להרוג, לגנוב, לשקר, לבצע אקטים מיניים לא מקובלים או לשתות משקאות משכרים. מעבר לנקודה הזאת, בודהא נתן עצות מוסריות בנוגע למטלות משק הבית, התנהגות כלפי חברים ודאגה לבן/בת הזוג, אבל אלה המלצות למה שניתן לקרוא לו השכל הישר החברתי. האדם נדחף להיות שקול, חסכן, חרוץ, להיות הוגן למשרתים ולבחור כחברים במי שעשויים לרסן אותו מביצוע מעשים רעים ולשכנע אותו להתנהגות טובה. אולם מידות טובות מסוג זה מצוּות כאינטרס אישי נאור; לא מתלווה אליהן מושג של חטא כפי שמתואר בנצרות. התעלמות מהמידות הטובות הללו לא מובילה לעונשים מיוחדים למעט במובן של יצירת קארמה רעה. הדת אינה קובעת כל סנקציות אחרות, ואין כל אלוהות מלאת חֵמה. מאחר שעל פי הסברה הפעולות קובעות את המעמד בגלגול נשמות עתידי כלשהו, מעשים טובים מומלצים משום שהם תואמים את הנתיב המתומן של ההארה, מאחר שהם יובילו ללידות מחדש בנסיבות טובות יותר, וכפי שמקובל לשער יובילו בסופו של דבר להתעלות מעל לכל הלידות מחדש ולהשגת נירוונה. לכן, בעוד שהבודהיזם בהחלט מלמד ערכים אתיים, נשאר לאדם חופש ניכר בהתנהגותו המוסרית, והוא אינו צפוי לגינוי מוסרי וגם לא לאיומים שבאמצעותם נכפית המוסריות בנצרות. בחברות אחרות, תקנות מוסריות אינן נובעות במפורש משורשים דתיים: לדוגמה, ייתכן שהאתיקה של קונפוציוס וקוד הסמוראים קבעו את מסגרת איכותה המוסרית של החברה היפנית באותה מידה, או אף יותר, מאשר האסכולות השונות של בודהיזם המהאיאנה שפועל ביפן. לא נותר אלא להסיק שאין כל קשר נורמלי בין מערכת של דוקטרינה דתית לבין תקנון של ערכי מוסר. הצירוף של דת וערכי מוסר בנצרות, המנגנונים שלפיהם נכפית התנהגות מוסרית, וההשלכות שהיא צופה עקב הפרת כללי המוסר שלה מהווים דפוס אחד של קשר, אבל דפוס כזה אינו אופייני למערכות דתיות אחרות, ולא ניתן להניח, כפי שחברים בחברות נוצריות נטו לעתים להניח, שהוא דגם הכרחי או עליון שלפיו יש לשפוט הסדרים אחרים.

XXXI. המורשת המוסרית של הנצרות
הורד את הספר הלבן