XVII. גיוון בין דתות: ההינדואיזם

ההינדואיזם הוא דת נוספת שבשוני הקיצוני שלה אינה עומדת בקריטריונים המונותיאיסטיים של דת שניתן למצוא בארצות מערביות שונות. בצורתו הקלאסית, ניתן לייצג את ההינדואיזם כצורה של פנתיאיזם נון-דואליסטי, שבו הברהמין הוא האלוהות, הרוח, האבסולוטית אך האימפרסונלית שטבועה בכל הקיים. הברהמין נתפס בתור טוב ורע שאינם תלויים בעולם החומרי. הוא מיוצג לא כל-כך בתור בורא, בתור כוח נרחב שממנו נובעים כל הדברים ושאליו חוזרים כל הדברים. הוא לא רק קיים בכל הדברים אלא הוא כל הדברים. הנשמה המשוחררת מתאחדת איתו ומבינה ששום דבר אחר לא קיים. אולם, צורה זו של אלוהות מרוחקת מתפיסות האלוהות שניתן למצוא במונותיאיזם הנוצרי. בנוסף לכך, היא נמצאת בצד ייצוגים אחרים של אלוהויות רבות, אשר בהשתנותן ובשינוי צורתן מאחת לאחרת, מייצגות את ההיבטים הפוליתיאיסטיים של ההינדואיזם. בהתחשב בסובלנות שקיימת בתוך ההינדואיזם כלפי טענות ורעיונות אשר, מנקודת מבט של לוגיקה מערבית, סותרים זה את זה, יהיה זה בלתי אפשרי לטעון שההינדואיזם הוא במיוחד פנתיאיסטי או פוליתאיסטי: הוא בבירור שניהם. בכל מקרה, הוא נכשל במבחן היותו מערכת מונותיאיסטית שטוענת לקיומו של אל בורא, לקיומה של קוסמולוגיה דואליסטית, ולצורך מפורש בסגידה לאותו אלוהים, כמו הדעות הקדומות לגבי איך אמורה להיות דת שייתכן שהגיעו מאלו שמכירים רק את המסורות היהודיות-נוצריות-מוסלמיות.

XVIII. ההינדואיזם: אסכולת הסאנקייה
הורד את הספר הלבן