סיינטולוגיה: ניתוח
והשוואה
של
השיטות והדוקטרינות הדתיות שלה

I.V. דת בת זמננו ושינוי פונקציות חברתיות

כאשר אנו פונים מהמרכיבים הקונקרטיים הנובעים מהתפיסה הנוצרית המסורתית אך המיושנת לכאורה באשר לשאלה מה עשוי להרכיב דת, אנו יכולים להתייחס בקצרה למאפייני הדת המודגשים במחקרים הסוציולוגיים הלא-נורמטיביים על הנושא. בעוד שהמדענים של מדעי החברה אינם מתעלמים מחשיבותה של שאלת מהותו הממשית של העל-טבעי (או העל-אמפירי), הם מדגישים את הפונקציות שהדתות ממלאות. דת יוצרת, אוכפת או מקדמת סולידריות חברתית בקבוצה ומספקת לאותה קבוצה תחושת זהות. היא מספקת, במילותיו של פיטר ברגר, "עולם של משמעות שנבנה בידי האדם", שהופך למסגרת אינטלקטואלית ומוסרית שלפיה ניתן לשפוט רעיונות ופעולות. אם הדת נוטשת בהכרח – לנוכח התפתחות המדע – תיאוריות מסוימות על הבריאה והקוסמולוגיה, היא ממשיכה לתת הסבר לגבי טיבן של המטרות הטבועות ביקום ובחיי האדם.

II.V. הדת של ימינו והאתיקה של אחריות

ככל שהאוכלוסייה הכללית של העולם המערבי נעשתה משכילה יותר, הדתות המודרניות נטו להדגיש פחות את הדוקטרינות בנוגע לאלוהים, לבריאה, לחטאים, להתגשמות האל כבשר ודם, לתחייה וכו', ולשים דגש רב יותר על דברים כמו אתיקה של אחריות חברתית ואישית; מתן הרגשה של משמעות ומטרה מוחלטות; המקור להדרכה אישית; והדרך להגשמה אישית בעולם הזה.

III.V. הדת של ימינו ועיסוק
בבעיות חברתיות

התמקדות הולכת וגוברת באשר לתמיכתם הרוחנית של כמרים החלה באמצע המאה התשע-עשרה בבריטניה, אך כעת היא מתבטאת בצורות חדשות רבות של כמורה, כגון משרת כומר תעשייתי, עבודה בבתי-חולים ובבתי-כלא, ובייעוץ מיוחד, כמו לדוגמה בהדרכת נישואין, ריפוי נוצרי ועבודה למען מכורים ומתאבדים פוטנציאליים. ייעוץ על בריאות גופנית ונפשית, בעיות בתחומי סקס ומשפחה, חינוך ויחסי עבודה הפכו לעניין כמעט מרכזי בעבודות ספרותיות דתיות רבות בקבוצות דתיות רבות, ובאופן בולט בכתות ובקבוצות דתיות שנוסדו יחסית לאחרונה.

IV.V. הדת של ימינו והעשרת החיים

בכמה תנועות דתיות חדשות הדרישה לספק לאנשים הרגשת משמעות ומטרה בחיים הפכה למוקד מפורש. תנועות כאלו בדרך כלל מספקות מערכת כוללת, ולעתים קרובות מורכבת, של מטפיזיקה שבה החסידים שלהן מוצאים תשובות אינטלקטואליות לשאלות בעלות משמעות אולטימטיבית. תנועות כאלו יכללו את תנועות התיאוסופיה, האנתרופוסופיה, קבוצות גורדייף, ה-Kosmon Faith והמחשבה החדשה. כאשר הדגש בחברה של ימינו עבר מדאגה לחיי העולם הבא, תנועות חדשות (ובמידה מסוימת כנסיות ותיקות יותר) החלו לשים דגש על הפעילויות והמטרות של "העולם הזה", ועל שאיפות כלליות של "העשרת החיים". הסגפנות של הדתות שצמחה בעולם של מחסור ואסונות טבע היא פחות מתאימה בחברה שבה יש יותר שפע ותכנון חברתי הרבה יותר מקיף כדי לחסל או לשכך את אסונות הטבע והחברה. השימוש הנפוץ כיום בערכים ההדוניסטיים בחברה החילונית משתקף בדת, ודתות חדשות מבקשות במפורש לספק לאנשים התנסות טובה יותר בחיים. דגש על חשיבה חיובית נעשה שכיח ביותר באמריקה בשנות ה-40 של המאה ה-20.

טכניקות פסיכולוגיות לשיפור שליטה עצמית, שיפור עצמי, מוטיבציה מחודשת, ויכולת נרחבת יותר להעשרה רוחנית הפכו לחלק מהרפרטואר של תנועות דתיות רבות עם התרחקותה של החברה מהתמיכה בתיאולוגיות עמוסות החטאים שכנסיות נוצריות מסורתיות נלחמו למענן בעבר.

V.V. הקשר בין דת למוסריות

דתות רבות קובעות כללים מוגדרים במידה זו או אחרת שחסידי הדת מצופים לקיימם. טבעם, העוצמה שבה הם מצוּוים וחומרת העונשים הנלווים להם שונים זה מזה במידה רבה. ביהדות, ישנם כללים שקובעים את פרטי הפרטים של הריטואל והמקריות של חיי היומיום. באסלאם, ישנם כללים דתיים שמשפיעים על מגוון מצבים בחיים ומספקים מערכת של רגולציה חוקית עבור החברה. במקומות אחרים, הרגולציה המוסרית אינה נובעת משורשים דתיים בפירוש – כמו במקרה של החברה היפנית. אין קשר רגיל בין מערכת של תורה דתית לבין תקנון של ערכי מוסר. החיבור בין הדת לערכי המוסר בנצרות הוא דוגמת קשר אחת, אבל דוגמה זו אינה אופיינית למערכות דתיות אחרות, ולא ניתן לאמץ אותה כמודל הכרחי לקשר כזה.

VI.V. הבודהיזם ומוסריות

לדוגמה, בבודהיזם התרוואדה ישנם צווים לנזירים, וכמה כללים כלליים שמצוּוים על ההדיוטות. על הבודהיסט חלה חובה שלא להרוג, לגנוב, לשקר, לבצע מעשים אסורים מבחינה מינית ולשתות משקאות משכרים. הבודהא נתן עצה מוסרית בנוגע לחובות הבית, להתנהגות כלפי חברים ודאגה לבן/בת הזוג, אבל אלו דברי עידוד למה שניתן לכנות השכל הישר החברתי. האדם צריך להיות זהיר, חסכן, חרוץ, להיות הוגן למשרתים ולבחור כחברים את מי שירסנו אותו מביצוע עוולות ויעודדו אותו להתנהגות נכונה. מעלות אלו מצוות בתור אנוכיות נאורה; הן לא נתמכות על-ידי מושג החטא כפי שהוא נידון בנצרות. אי קיומן של מעלות אלו אינו נושא עונשים מיוחדים, למעט במובן של יצירת קארמה רעה. הימנעות מעשיית רע בבודהיזם היא עניין של אנוכיות נאורה (לפחות בטווח הרחוק). הדת עצמה אינה קובעת שום עונשים. אין שום אלוהות זועמת. עם זאת, מאחר שפעולות אמורות לקבוע את המעמד באיזשהו גלגול נשמות עתידי, רצוי שמעשים טובים יהיו בהתאם לנתיב המתומן של הארה, מאחר שהם יובילו ללידות מחדש בנסיבות מוצלחות יותר ובאופן משוער להתעלות מעל לכל הלידות מחדש והשגת הנירוונה. לכן, בעוד שהבודהיזם בהחלט נלחם למען ערכים אתיים, נותרת לאדם מידה ניכרת של חופש בהתנהגותו המוסרית, והוא לא צפוי לגינוי מוסרי מהסוג שהיה שכיח בהקשרים נוצריים.

VII.V. נצרות ומוסריות

בניגוד חריף, הנצרות המסורתית, על הרמות השונות שלה של הוראה אתית, כוללת תקנון מאוד מורכב של איסורים, שהפרתם נחשבה לחטא. המצוות הספורות של היהדות המוקדמת בנוגע לעבירות חמורות הורחבו על-ידי תקנות בעלות אופי הרבה יותר תובעני, במיוחד בנוגע למיניות, והן הגיעו הן מישו והן מפאולוס. כמו כן היו עצות לגבי שלמות מסוג שאולי לא ניתן לממשו ("לכן הֱיו שלמים", ובאופן ספציפי יותר, מצוות לאהוב את אויביך, לסלוח "שבעים ושבע" פעמים, להפנות את הלחי השנייה וכו'). אבל מושג החטא הוא זה שהוביל את הנצרות להרחיב ולפרט תקנון מוסרי תובעני. האדם נחשב לחוטא מטבע ברייתו, מצב נוראי שממנו רק המידות הטובות המופתיות והקורבן העל-אנושי של ישו היו יכולות לגאול אותו. הפגמים שצוינו בתנ"ך (אי קיום הריטואל; מוטיבציה כוזבת; אי-צדק; עבודת אלילים; אי ציות לאלוהים) הורחבו לפגמים באחריות, וליקוי בסיסי באופי האדם ובמצפונו. למרות שהעולם שנוצר לא נתפס בעיני אוגוסטין כעולם של חטא מטבע ברייתו, האדם חטא והחטא היווה למעשה מחסור במעלה כלשהי. השקפה זו בנתה את הקתוליות של ימי הביניים.

הקמתו של תא הווידוי, התפתחותו של נוהל מורכב לכפרה, ומאוחר יותר הרחבת המושג של כור המצרף, הצביעו על מידת החומרה שבה התייחסו לחטא. אבל בעוד שהקתוליות, שהתבטאה בצורה נמרצת נגד החטא, הכירה בשבריריותו של המין האנושי וסיפקה לו את תא הווידוי, הפרוטסטנטיות דחתה את המתקן הזה להקלת רגשי אשם. הקלוויניזם העצים את סבלם האישי של החוטאים, ולזכותו נזקף הפיתוח של מערכת תיאולוגיה שהובילה להפנמתה של שליטה מוסרית וליצירתו של מצפון.

VIII.V. שינויים בגישה הנוצרית לחטא

רק במאה התשע-עשרה ההתעסקות הנוצרית בחטא החלה לשכוך. בהתמדה במהלך אותה מאה, ההתעסקות הנוצרית בנושא הגיהינום והשליחה לגיהינום פחתה, ובאותו זמן המוסריות החילונית פיתחה השפעה עצמאית על חיי הציבור. במאה העשרים, מידת החומרה של המוסריות הוויקטוריאנית שככה בהתמדה, עד שבשנות ה-60 של המאה ה-20 הדרישות המחמירות, במיוחד בתחום ההתנהגות המינית, פינו את מקומן למתירנות מוסרית. לפיכך ברור שהמודל המשוער של הקשר בין דת למוסריות היה רחוק מלהיות קבוע אפילו בנצרות. מדד זה של שוני גם לא קיים רק כפונקציה של השתנות לאורך זמן. ניתן להמחיש אותו גם בקרב קבוצות דתיות בו-זמניות. הגישות המוסריות שקיימות בקרב האוונגליסטים של ימינו (שניתן למצוא אותן בכמה וכמה זרמים דתיים כולל הכנסייה האנגליקנית) ממשיכות לבטא התעסקות מחשבתית חזקה בחטא האישי בתחומי התנהגות רבים. ולהבדיל, רעיון החטא נעשה כמעט מיושן בקרב אנשי דת ליברליים רבים, שכמה מהם דוחים לחלוטין את הדרישות לקיומו של תקנון מוסרי אבסולוטי כמו זה שאומץ באופן מסורתי על-ידי כנסיות נוצריות, ומעדיפים מחויבות לאתיקה נסיבתית, שהשלכותיה חייבות לעתים קרובות לעמוד בסתירה קיצונית לעיקרי המוסר הנוצריים המקובלים. גישה נוספת, די שונה, מאומצת במדע הנוצרי (Christian Science), שבו החטא נחשב בסך הכול לטעות שנובעת מתפיסה כוזבת של המציאות, ושביחד עם מחלות, מאמינים שהוא יחוסל באמצעות שינוי מדרכי חשיבה חומריות לרוחניות.

IX.V. היבטים סקרמנטיים וכהונתיים של הנצרות

אמונות דתיות וערכים דתיים בדרך כלל מוצאים ביטוי בסמלים, בנהלים קבועים ובמוסדות כפי שצוין בפסקה I.II. לעיל. עם זאת, הצורה של סמלים, נהלים ומוסדות כאלה משתנה במידה רבה, ושוב, המודל שנותנת הכנסייה הנוצרית – מודל שחברה נוצרית מאמצת בקלות רבה כל-כך – אינו מהווה קו מנחה מספק לאמונות אחרות. הנצרות עצמה מציגה מגוון רחב של צורות ביטוי. הן יותר מאשר רק שינויים אקראיים ומקריים שמוכתבים על-ידי אסתטיקה או פשוט עניין של נוחות. לעתים קרובות השינויים מהווים בעצמם עניין של אמונה שלמה מעמיקה, שחודרת אל לב האמונה הדתית. המסורות הדתיות העיקריות בעולם מפגינות אוריינטציות מסועפות במידה רבה, החל מהצורך בכהונה לכפרה על חטאים, מחויבות להקרבת קורבנות ולסקרמנטים, שפע של עזרים חושיים לאמונה (כגון קטורת, ריקוד ודימויים), וכלה בסגפנות ובתלות עצומה בהתבטאות מילולית ובתפילה. ניתן למצוא את שני הקצוות בהינדואיזם, בבודהיזם ובנצרות, בעוד שהאסלאם, בהתבטאותו האורתודוקסית, הוא בדרך כלל יותר סגפני – כשצורות הביטוי האקסטטיות שלו מתרחשות בשוליים.

די אם נמחיש את השוני הרווח בקרב המסורת הנוצרית. הכנסייה הקתולית בהתפתחותה המסורתית מייצגת את השימוש המורכב בתחושת השמע, הראייה והריח שמשרתת את האמונה. לליטורגיה הקתולית – בעוד שהיא מתכחשת לשימוש בריקוד ובסמים, שהיו בשימוש במסורות אחרות – יש פולחן, גלימות כמורה וסקרמנטים מורכבים בהרבה מאוד טקסים, שמציינים את לוח השנה וההיררכיה של הכנסייה, ואת טקס המעבר של אינדיבידואלים. בניגוד חריף לקתוליות עומדים הקווייקרים, שדוחים את מושג הכמורה, הצגת הטקס (אפילו של הדפוסים של טקסי ההנצחה שאינם סקרמנטיים שנפוצים בכנסיות הפרוטסטנטיות), והשימוש בדימויים או בגלימות כמורה. הדגש על כך שביצוע הטקסים על-ידי אנשים בקהילה שאינם כמרים הוא מספק, הדגש על דחיית הקדושה, בין אם של מבנים, מקומות, עונות או טקסים, ושל עזרי אמונה כגון מחרוזות תפילה וקמעות, אופייני במידה מסוימת לדת הפרוטסטנטית. האוונגליסטים (על הזרמים הדתיים השונים שלהם) דוחים את הרעיון של כמורה, והקווייקרים, קהילות אחים, בני אחוות ישו וחברי המדע הנוצרי דוחים אפילו את השימוש בכמורה בתשלום. הבפטיסטים שומרים על ההטבלה, ורוב הזרמים הדתיים האחרים שומרים על טקס אכילת הלחם הקדוש אך לעתים קרובות רק כמעשי הנצחה של ציות לכתבי הקודש, ולא כביצועים בעלי ערך מהותי.

הדת הפרוטסטנטית שמה דגש רב יותר על המילה הכתובה של כתבי הקודש מאשר האמונה הקתולית, לעתים אפילו כמעט במחיר הפיכת התנ"ך עצמו לפֶטיש. מנהגים ונהגים קיימים בכל הדתות, אך לעתים הם מינימליים כמו בדגש ששמים הקווייקרים על קביעת זמן ומקום מפגש בלבד ובניסיונם של חברי אחוות ישו להימנע מכל המשרות והמעמדות בקהילה שבה כולם אמורים להיות מחויבים במידה שווה לשרת את אלוהים.