כאשר, לאחר הרפורמציה, פלגים של הנצרות השיגו לעצמם כמות יציבה של תומכים, והחלו להופיע בתור תנועות דתיות חדשות, כמעט תמיד הן נתקלו בחוסר סובלנות קיצוני. ההוטריטים, שמקורם בטירול (איזור באוסטריה), נרצחו שוב ושוב, והכריחו אותם (בצורה מדורגת) לברוח ממקום למקום בכל רחבי אירופה המרכזית. הקווייקרים באנגליה סבלו מהטרדה מתמדת בסוף המאה ה-17, ורבים מהם נכלאו בשל אמונותיהם. את המתודיסטים הראשונים במאה ה-18 התקיפו לעתים קרובות, וכמה מהקפלות שלהם נשרפו. אנשי החוק והשופטים המקומיים היו לעתים קרובות חלק מרדיפה זו, כשהם מעוררים התקפות ומתייחסים למאמינים שומרי החוק האלה כאשמים במקום כקורבנות. בשלהי המאה ה-19 באנגליה, המאמינים הראשונים של 'צבא הישע' סבלו מעוינות דומה. בשנה אחת בלבד יותר מ-600 "חיילים" של צבא הישע הותקפו על-ידי "אנשים גסים". המאמינים בצבא הישע האמינו שאותם אנשים קיבלו תמיכה מתעשיית מבשלות הבירה, שהיתה בעלת השפעה רבה. מצד שני, תוך שנים ספורות מספר דומה של אנשים מצבא הישע נכלאו בשל האשמות מפוקפקות, ואולי מפוברקות, כגון חסימת כבישים. בשווייץ בשנות ה-90 של המאה ה-19 הם הועמדו לדין על הונאה וניצול פיננסי, האשמות דומות לאלה שטענו כנגד המיסיונרים של הכנסייה המורמונית בסקנדינביה מאה שנים קודם לכן.
בתחילת המאה ה-20 היו כמה צורות ביטוי להתנגדות לכמה דתות חדשות: המדע הנוצרי עבר הוקעה חריפה בשל טענותיו לגבי ריפוי רוחני וכן בשל התכחשותו לממשות של החומר, אבל הגינוי היה בעיקרו בתחום הספרותי, החל מהסאטירה של מארק טווין, דרך המתקפה הרצינית של ההיסטוריון ה"א לפישר, אוסף הפרשנויות העוינות מאת אנשי דת, רופאים, ובצורה קלילה יותר, ז׳אנר של מאמרי השמצה, קריקטורות ורומנים סאטיריים. התנגדות ל-'עדי יהווה', שעדיין נראו כמו תנועה חדשה בחצי הראשון של המאה ה-20, קיבלה לעתים קרובות ביטוי פיזי יותר. הם סבלו מאלימות של המונים בארצות-הברית במלחמת-העולם השנייה, וכמה מהם כוסו בזפת ונוצות. הם עמדו לדין על כך שסירבו להצדיע לדגל ולשיר את ההמנון, לא רק בארצות-הברית אלא במדינות שונות כמו מלאווי, והסרבנות שלהם מטעמי מצפון לשירות צבאי הביאה אותם לעמוד לדין בצרפת, ספרד ויוון, אפילו בעשורים האחרונים. בקוויבק, כת זו שהיא בדרך כלל שומרת חוק, נרדפה ללא לאות על-ידי נציגים של מערכת החוק במהלך שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 בשל מגוון רחב של הפרות חוק לכאורה. אפשר היה להביא עוד ועוד דוגמאות – הן ממחישות את השכיחות הבלתי פוסקת של חוסר סובלנות דתית ואת ההתנגדות החוזרת ונשנית לארגונים דתיים חדשים שמופיעים ולתפיסות חדשות בקשר לעיסוק דתי.
מה שיש לכל המקרים האלה במשותף הוא שהכתות האלה, שהפכו לקורבנות, היו כולן, כשהן הופיעו, תנועות דתיות חדשות יחסית. מכיוון שהן החליטו להתנגד לאמונה בדת מבוססת כזו או אחרת, או בחרו להאמין בתפיסה שלהם בנוגע לאלוהים, לגאולה ולפולחן הדתי, או בגלל שהן קראו תיגר על הנורמות של החברה החילונית בת זמננו, הן הפכו לכאלה שלא נותנים בהן אמון, והתייחסו אליהן כאל מוקדים שגורמים לשיבוש חברתי.
