א. המסורת של חוסר סובלנות דתית

מראשית ימי הנצרות, החברה המערבית ירשה מסורת רבת כוח, ומודעת, של חוסר סובלנות דתית. המחויבות לנצרות היתה עם גישה של בלעדיות. היא הכריזה על עצמה בתור האמונה האמיתית היחידה, והחשיבה את עצמה כזכאית לנאמנות עולמית מצד כל המין האנושי. זו היתה אמונה התנדבותית, ועל מנת להשיג את המטרה של להגיע אל כל האנושות ולהמיר אותה, היא פעלה מההתחלה בצורה בלתי נלאית להמרת הדת של אנשים. אוסף ייחודי זה של מאפיינים הבדיל את הנצרות המוקדמת מתנועות דתיות אחרות שהיו באותו זמן; החל מיהדות, שהיתה מבוססת על לאום, ומהכתות הנפוצות, כתות מסתוריות וכתות של קיסרים, שהיו סובלניות, או לפחות אדישות, כלפי דתות אחרות. הנצרות בימי הביניים קיימה את שיטתה האגרסיבית כדי להמיר את הדת של אנשים המאמינים בדתות פגאניות ובעבודת אלילים, אולם היא פיתחה מדיניות אפילו נוקשה יותר של דיכוי כל האנשים שלא בטוחים לגמרי באמונה הנוצרית או שכופרים בה. העונש על כפירה היה מוות – מדיניות שהוצדקה מבחינה תיאולוגית על-ידי תומס אקווינאס (1274-1225) והיא יושמה ללא לאות על-ידי האינקוויזיציה (שנוסדה ב-1232 ולבסוף הגיעה לסופה בספרד, רק ב-1820). הרפורמציה הפחיתה, אמנם באופן הדרגתי, את השיטות הגסות יותר של חוסר סובלנות דתית, אבל העוינות כלפי אמונות "הסוטות" מהנצרות התמידה אפילו במדינות הפרוטסטנטית הליברליות והמתקדמות ביותר.

ב. הניסיון של התנועות "החדשות"
הורד את הספר הלבן