איך להישאר בריא | מרכז המשאבים למניעה

ב. מושג הדת

המסורת התיאולוגית אינה נותנת לנו מקורות רבים בבואנו לנתח את המאפיינים האובייקטיביים המגדירים דת ומבדילים בינה לבין סוגים אחרים של אמונה, אידיאולוגיה וקבוצות חברתיות.

מסיבה זו עלינו להשתמש במושגים וביסודות מודרניים המאפשרים לנו לספק נקודת מבט מדעית לגבי התופעה הדתית, מבלי לשכוח שמדובר בהתנסות רוחנית פרטית ואינטימית, וככזו הטיעונים הרגילים של תחומים אחרים במדעי החברה אינם מתאימים לה בצורה מלאה.

גישה זו של סובלנות ושיח בין-דתי מהווה אתגר והכרח מוחלט בחברה של ימינו, כפי שהודגש על-ידי התיאולוגים המפורסמים ליאונרד בוף (Leonard Boff) והאנס קונג (Hans Kung).

כפי שהמילה דת מוגדרת (מלטינית re-ligare: לאחד, או לאחד מחדש) בתור קהילה של אנשים המאוחדים על-ידי אמונה, עיסוק או צורת פולחן, כך ניתן להתייחס גם למושג הדת עצמו. כמובן, הקהילה הזאת צריכה להתאחד בחיפוש אחר "האלוהי", והיא מוגדרת על-ידי האופן שבו היא מתמודדת עם בעיות החיים. זו הסיבה לכך שבהיסטוריה של הדתות יש דיון רב על ההתנסות והקשר האישי עם הדברים "המקודשים".

תפיסה גבוהה יותר של כבוד הפרט, והידע וההכרה במשהו הנקרא "מקודש", אינם שייכים רק לנצרות, אלא מהווים את המהות של כל הדתות. הדבר הוכר במועצת הוותיקן השנייה במסמך Dignitatis Humanae העוסק באמונות דתיות ובטהרה.

ישנן תופעות דתיות אחרות, כגון בודהיזם ודת היינא, אשר למרות שאין בהן את הרעיון של אלוהים כמונח שאליו מתייחסים, הן מקיימות למעשה צורה של כבוד והערצה ל-"אלוהות המקודשת" כמרכיב כללי בעל מאפיינים הרבה יותר כלליים מאשר ה-"אל הספציפי" בנצרות, באסלאם וביהדות.

החזקת רעיון יחיד לגבי דת, המבוסס אך ורק על ניסיונו האישי של אדם, תוך שלילת תופעות ייחודיות אחרות, אינה יכולה להיחשב לדבר מלבד צורה של קיצוניות שפוגעת במבחן היסודי ביותר של חופש דת.

דת היא, אם כך, צורך הכרחי, לא פחות ממרכיב של הקיום האנושי, אשר האדם חש על מנת "להיות בתקשורת עם האינסוף"; היא מהווה את המקור שמקיים את האדם ושעליה הוא נסמך, במובנים רבים שלה.

כפי שמקס מילר אישר, "מי שמכיר רק דת אחת, אינו מכיר אף לא דת אחת". זהו ביטוי מדויק של הרעיון הזה. דורקהיים עצמו מסביר את המפתח לתופעה זו: "... דת היא תופעה אוניברסלית שמופיעה בכל החברות האנושיות הידועות. …"

מקובל להשתמש במודלים ידועים בניסיון להגדיר את הבלתי נודע. בנוהל זה משתמשים חוקרי חברה בצורה מוגזמת פעמים רבות. שימוש לרעה בניתוח השוואתי יוביל ללא ספק לאי-ראיית תקני התנהגות, אמונות או חוויות, שלא ניתן להסבירם אלא על-ידי השמטת כל מרכיב אחר ודומיו.

דת היא כפי הנראה החיפוש, הטבוע באדם, שהרוח מבצעת על מנת להבין את "האינסוף"; געגועיו ומאמציו של האדם ביחס לתחושת התשוקה הבלתי-מסופקת לאינסוף. דת היא, אם כך, צורך הכרחי, לא פחות ממרכיב של הקיום האנושי, אשר האדם חש על מנת "להיות בתקשורת עם האינסוף"; היא מהווה את המקור שמקיים את האדם ושעליה הוא נסמך, במובנים רבים שלה. ההוכחה המוחלטת לכך היא הניתוח האנתרופולוגי שבו אמונות דתיות ברורות, או חסרונן, מהווים פקטורים מכריעים עבור חוקרים בניסיונם להבין תקני התנהגות חברתיים ואישיים בחברות אנושיות.

על מנת להבין דת כמו הסיינטולוגיה יש צורך להעריך צדדים מגוונים ביותר, כגון אלו המצוינים על-ידי המומחים האחרונים בנושא (ראה בריאן ווילסון: 'הממד החברתי של כתות', The Social Dimension of Sectarianism, 1990, וכן איילין בארקר, 'תנועות דת חדשות: נקודת השקפה להבנת החברה', New Religious Movements: A Perspective to Understand Society, 1990). מבין כל הגישות האפשריות, בחרתי במה שיכול להיקרא גישה מדעית ואובייקטיבית של הנושא, בהתבסס על הנקודות שאפרט להלן:

1. ההיבט הפילוסופי והיבט הדוקטרינה. בכך אני כולל את הגוף השלם של אמונות, כתבים ודוקטרינות שמתייחסים לשלושת מרכיבי היסוד של הידע הדתי: הישות העליונה, האדם והחיים.

2. הצד הטקסי. זה כולל את מכלול הטקסים, הפולחנים והעיסוקים הדתיים הקשורים לתופעות הדתיות שאותן חווים הסיינטולוגים.

3. הצד הארגוני של כלל הכנסיות בדת זו. זהו חלק חשוב ביותר, משום שהוא עוזר להגדיר את החלוקה בין דתות ואמונות בתהליך התהוות, לבין דתות ואמונות שכבר עוצבו ופותחו לחלוטין.

4. ההיבט של המטרה או היעד הסופי. כאן אפשר למצוא את ההגדרה של מטרת החיים ואת ההשגה הסופית של היעד הרוחני שמוביל לשאיפה שסיינטולוגיה מציעה לחברי הקהילה שלה.

ג. ההיבט הפילוסופי והיבט הדוקטרינה
הורד את הספר הלבן