איך להישאר בריא | מרכז המשאבים למניעה

IV.
פרישה בימינו

בשלושים השנים האחרונות הפרישה חזרה להיות נושא לדיון ברמה הציבורית כמו גם הפרטית, למרות שכפי שצוין לעיל, יש דמיון קלוש בין היחס לפורש של ימינו לבין הדרך שבה התייחסו אל הפורש בעבר. מאז שנות השישים, מגוון של תנועות דתיות חדשות הופיעו בכל החברות המודרניות והדמוקרטיות. רבות מאותן קבוצות מיעוט דתיות מציבות דרישות "טוטאליות" מחבריהן, התחייבות מוחלטת לכתבי הדת שלהן ומסירות מוחלטת לקהילה הדתית שלהן. דתות חדשות אחרות לא מחייבות את כל החברים בהן להתמסר באופן מלא לחיי הקהילה או לשליחות שלהן, אך עדיין דורשות דבקות קפדנית בסטנדרטים המוכתבים על-ידי הדוקטרינות, האתיקה והטקסים שלהן. אין ספק שכל הדתות החדשות מחזיקות באמונות ובפרקטיקות שהן שונות מאלה של הדתות העיקריות. באופן לא מפתיע, בהתחשב בדרישות המחמירות האלה, חלק מאלה שחברו לתנועה דתית מסוימת מחליטים לאחר זמן קצר שהיא לא עבורם ועוזבים. העזיבה שלהם מתרחשת בדרך כלל ללא אירועים מיוחדים, מכיוון שרוב האנשים אשר חוברים לתנועות כאלה מתייחסים לניסיון העבר שלהם באופן חיובי כצעד נוסף במסע הרוחני האישי שלהם.

אבל בניגוד לאמור לעיל, בין אלו שעוזבים ביוזמתם האישית יש כמה עריקים שזכו לפרסום רחב בכך שהתקיפו באופן פומבי את הפעילויות והחברות הדתיות הקודמות שלהם דרך העיתונות ובבתי-המשפט. פורשים כאלה זוכים לעתים קרובות למעמד של סנסציה ציבורית במקום מנודים חברתיים, בהיותם מקורות מידע אשר מתקבלים בברכה על-ידי ציבור שהוא גם סקרן וגם מפוחד לגבי הדתות החדשות והלא מוכרות האלה. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, גם החבר-לשעבר השקט ומכיר התודה וגם הפורש הפגוע והקולני, אשר יצאו מתנועה דתית חדשה, שניהם כאחד אינם צריכים להיחשב כפרשנים אובייקטיבים וסמכותיים בנושא התנועה הדתית שאליה היו שייכים קודם לכן.

I.IV. סוגים של עזיבה

ישנה תפיסה מוטעית רווחת בציבור הרחב שרק מעט מהעזיבות של חברים בתנועות דתיות חדשות נעשות מתוך בחירה חופשית ומהוות התנסויות חיוביות. התדמית של דתות חדשות כקבוצות בעלות משטר נוקשה השולטות במחשבות ובפעולות של החברים בהן דרך טכניקות שונות של "שטיפת מוח" מושרשת עמוק בדמיון הציבור, תודות לקיבעון של המדיה על סיפורי האימה של חברים לשעבר ולתעמולה של קבוצות שנלחמות בכתות. רבים מהתיאורים האקדמייים המוקדמים על תנועות דתיות חדשות אף הם הנציחו את הרושם המוטעה הזה בכך שהתבססו במחקרים שלהם כמעט באופן מוחלט על פורשים שהוצאו בכוח מהחברות הדתיות הקודמות שלהם, בין אם על-ידי תכנות-מחדש בכפייה או אשפוז כפוי. אבל מספר מחקרים אקדמיים שנערכו לאחרונה (לדוגמה, ג'יימס א' בקפורד, 'מחלוקות ציבוריות על כתות: התגובה החברתית לתנועות דתיות חדשות', לונדון: Tavistock Publications 1985; סטיוארט א' רייט, 'עזיבת כתות: הדינמיקות של העריקה', וושינגטון די-סי: האגודה למחקר מדעי של הדת, 1987) הוכיחו בבירור שקיימים שני סוגים שונים מאוד של פרישה, שיכולים, כל אחד מהם, להתקשר לשתי הערכות שונות מאוד של פורשים על תנועות דתיות חדשות.

רק מיעוט קטן של עריקות מתנועות דתיות חדשות הן התוצאה של פרישה כפויה. מאמצים כוחניים "להציל" אינדיבידואל מסוים מתנועה דתית חדשה נעשים תמיד ביוזמתם של אנשים מבחוץ. קרובי משפחה שמתנגדים למעורבות של האדם בדת החדשה ניצבים בפני בעיה כפולה – למה הוא הצטרף מלכתחילה וכיצד אפשר להפריד אותו מהדת הזאת.

השאלה הראשונה נענית בדרך כלל על-ידי הסבר של "שטיפת מוח", שבתורו, מצדיק "תכנות מחדש" כפיתרון לבעיה השנייה. תרחיש שטיפת המוח "מסביר" איך אדם שממיר את דתו לדת חדשה מאמץ ויוצא להגנתן של אמונות ופרקטיקות שהאדם מבחוץ תופס כמגוחכות. אותו אדם נתפס כקורבן של טכניקות פסיכולוגיות וסוציולוגיות שונות של שטיפת מוח. בהתחשב בנסיבות האלה, האמצעים היחידים להצלת האדם הזה הם צורה דרמטית כלשהי של התערבות שתשחרר אותו משעבוד כזה. חטיפה ותכנות מחדש כפויים או אפוטרופסות משפטית ואשפוז מקבלים הצדקה כאמצעים ההכרחיים להציל מעצמם חברים בדת החדשה אשר נפלו קורבן להטעיה ולמניפולציה. בצורה זו או אחרת, טענות לשטיפת מוח וצידוקים לתכנות מחדש מהווים את הבסיס לכל אותם "מבצעי הצלה".

בניגוד לדעת הציבור, הרוב המכריע של עריקות מתנועות דתיות חדשות הן עניין של פרישה מרצון. בנוסף, הרוב הברור של אלו אשר עוזבים מרצונם החופשי יתבטאו בצורה חיובית על היבטים מסוימים של ניסיון העבר שלהם.

בגלל הפרופיל הגבוה שלהם בחשיפות תקשורתיות ובהליכים משפטיים נגד החברות הדתיות הקודמות שלהם, הפורשים-בכפייה הללו עזרו לטפח את המחלוקת סביב תנועות דתיות חדשות. הזמינות שלהם בתור "ניצולי כת" הופכת אותם לסנסציה חמה עבור המדיה, אשר לעתים קרובות הינה מקור המידע היחידי הזמין לציבור הרחב על תנועות דתיות חדשות. בשלב הזה של התהליך, הקשר הלוגי בין שטיפת המוח והתכנות מחדש עובד הפוך. עצם העובדה שתהליך התכנות מחדש "עובד" נתפס כראיה על-ידי אנשים מודאגים מחוץ לקבוצה, כמו גם על-ידי חברים לשעבר מסוימים, לכך שתרחיש שטיפת המוח הוא נכון. השינוי המהיר והקיצוני באמונה ובהתנהגות שתכנות מחדש גורם לו נתפס כהוכחה ברורה וחדה לכך שהאדם ששוקם היה אכן הקורבן, אם לא האסיר, של דת מרושעת. בנוסף לכך, קרובי משפחה ש-"קיבלו בחזרה את יקירם" מקבלים מוטיבציה לעזור לאחרים "לקבל את ילדיהם בחזרה" על-ידי פרסום הסיפור שלהם לציבור ותמיכה בארגונים נגד כתות אשר תמכו בהם. בדרך זו, אחוז קטן של פורשים וה-"מצילים" שלהם עיצבו (או בניסוח הולם יותר, עיוותו) את תפיסת הציבור בנוגע לכל העריקים מתנועות דתיות חדשות.

בניגוד לדעת הציבור, הרוב המכריע של עריקים מתנועות דתיות חדשות הן עניין של פרישה מרצון. בנוסף, הרוב הברור של אלו אשר עוזבים מרצונם החופשי יתבטאו בצורה חיובית על היבטים מסוימים של ניסיון העבר שלהם. בעוד שהם יפרטו ללא היסוס את הדרכים בהן תנועה דתית מסוימת לא ענתה על הציפיות והדרישות הרוחניות האישיות שלהם, רבים מהעריקים מרצון מצאו דרכים שונות להפיק ערך חיובי מסוים מהפעילויות ומהקשרים הדתיים הקודמים שלהם.

אבל יש כמה פורשים מרצון מתנועות דתיות חדשות אשר עוזבים אותן עם כשהם ממורמרים בצורה קיצונית ועם ביקורת חריפה על הפעילויות והקשרים הדתיים הקודמים שלהם. הדינמיקה של הפרידה שלהם מקבוצה דתית שפעם אהבו מקבילה לפירוק מריר של נישואין וגירושין. נישואין ודת דורשים מידה משמעותית של מחויבות. ככל שהמעורבות גדולה יותר, הפרידה טראומטית יותר. ככל שהמחויבות נמשכה זמן רב יותר, כך הצורך להאשים את האחר בכישלון מערכת היחסים נעשה דחוף יותר. אנשים אשר היו חברים בתנועות דתיות חדשות במשך זמן רב, תוך מעורבות עמוקה, וברבות הימים התפכחו מאמונתם, מטילים לעתים קרובות את כל האשמה על הפעילויות והקשרים הדתיים הקודמים שלהם. הם מנפחים פגמים קטנים למעשי רשע עצומים. הם הופכים אכזבות אישיות לבגידות מרושעות. הם אף יספרו כזבים יוצאי דופן כדי לפגוע בדת הקודמת שלהם. באופן לא מפתיע, פורשים אלה ישתמשו לעתים קרובות, בראייה לאחור, באותם תרחישים של שטיפת מוח שבדרך כלל מגייסים כדי להצדיק ניתוק בכוח של חברים מתנועות דתיות חדשות.

II.IV. טקטיקות של כניסה מחדש

התנתקות מפעילויות וקשרים דתיים קודמים היא רק חצי מהתהליך של ההתכחשות לאמונתו של אדם בתנועה דתית חדשה. הפורש, בין אם עשה זאת מרצון או בכפייה, עומד אל מול המטלות היותר מאיימות של חזרה לתרבות הדומיננטית ויצירה מחדש של זהות והשקפת עולם חדשות. נדיר הוא שכניסה מחדש תהיה מורכבת רק מחזרתו של האדם לסגנון החיים והשקפת העולם הקודמים שלו, קודם הצטרפותו לתנועה דתית חדשה. הבן או הבת ה-"אובדים" חוזרים כאדם שונה, שנושא עימו מערך שלם של התנסויות שעתה הוא צריך איכשהו להסביר ולשלב בתוך מצב פסיכולוגי וחברתי חדש. המעבר הזה מושפע לעתים קרובות על-ידי מערכות משפחתיות, רשתות חברתיות, קבוצות דתיות, מוסדות חינוכיים וארגונים נגד כתות. באופן לא מפתיע, ההשפעה של הקבוצות האלה צובעת במידה רבה את הפרשנות של הפורש לגבי הפעילויות והקשרים הדתיים מהעבר.

בלי קשר לצורה בה עזבו, הפורשים חייבים להבין באופן מלא הן את המרתם לתנועה הדתית הלא-מסורתית והן את ההיפרדות לאחר מכן. הם לעתים קרובות מקבלים את הצידוק-העצמי שהם מחפשים מארגונים נגד כתות או קבוצות דת פונדמנטליסטיות, אשר מספקים להם את ההסברים של שטיפת המוח כדי להצדיק את הדבקות הפתאומית שלהם בתנועה דתית חדשה ואת הנטישה שלה, שהיתה פתאומית באותה המידה. המידע שניתן על-ידי הקבוצות האלה הינו בדרך כלל שלילי ביותר ומוטה באופן קיצוני כנגד הארגון שנעזב. באופן יותר מדויק, הקבוצות האלה מספקות להם לִינְגְּוָה פְרַנְקָה באמצעותה הם יכולים לספר את סיפוריהם על שידול ועל יציאה לחופשי. מספר רב של מדענים למדעי החברה הצביעו על כך שביוגרפיות אלה של "ניצולי כתות" מורכבות מתיאורים מלאכותיים ומוגזמים ביותר המסגירים את ההשפעה של תרחישים של שבי ויציאה לחופשי אשר נלקחו בהשאלה ממקור אחר – כל אחד מהם סיפור שעשו עליו חזרות רבות על בידוד חברתי, מניפולציה רגשית, מחסור פיזי, ניצול כלכלי ושליטה היפנוטית. "סיפורי הזוועה" האלה משמשים את הפורש גם להצדיק את פרישתו וגם להאשים את הדת החדשה באמונה לא רציונלית ובהתנהגות לא מוסרית. בנוסף, הם מזינים ומעצבים את הדרך בה הציבור תופס את הדתות החדשות כאיומים מסוכנים לחופש הדת ולסדר האזרחי. בהתחשב בעיתונות השלילית, אפילו אותם פורשים שאינם נמצאים תחת השפעה ישירה של ארגונים נגד כתות או קבוצות דתיות פונדמנטליסטיות, מושפעים לעתים קרובות מהתיאורים השליליים שלהם על הדת שהם עזבו.

V. מסקנות
הורד את הספר הלבן