איך להישאר בריא | מרכז המשאבים למניעה

III.
פרישה בעבר

המילה "apostasy" היא תעתיק של המילה היוונית apostasia, שבמקור ציינה מרד או פרישה. השימוש של המילה בתחום הדת מציין נטישה מכוונת של האדם את דתו. לפרישה יש קירבה רבה לכפירה, בה דחיית אמונות אורתודוקסיות והחלפתן באמונות ועיסוקים לא מסורתיים בתוך דת מסוימת נתפסים כהכחשה מוחלטת של הדת האמיתית. בתור שכזו, חייבים להבין את הפרישה כהתרחשות ציבורית ולא אישית. פרישה היא לא עניין של ספקות דתיים אישיים או הפסקה של קיום מנהגים דתיים. פרישה היא התנערות וגינוי ציבוריים של אדם על האמונות והעיסוקים הדתיים הקודמים שלו. הפורש לעתים קרובות נוטש דת אחת עבור דת אחרת, אבל עשוי גם לוותר על דת באופן כללי.

I.III. פרישה ביהדות ההלניסטית

התנ"ך העברי מגנה בחריפות את הפרישה הלאומית של בני ישראל העתיקים, ששוב ושוב חזרו לדת ולתרבות הפוליתיאיסטית שמתוכה צמחו. אבל האקטים הראשונים של פרישה אינדיבידואלית התרחשו במהלך שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס (סביבות 164-175 לפנה"ס), כאשר יהודים רבים אולצו על-ידי הקיסר הפגאני להתכחש לעבודת האלוהים לטובת האלים היווניים. התשוקה לתרבות ההלניסטית חדרה עמוקות לדת ולתרבות היהודית עד למרד המכבים, שהצליח להשיב על כנם את חוקי המשפט והלאומנות היהודיים. הפרישה המשיכה באופן ספורדי, אבל נטישה מסוג זה של ההלכה היהודית זכתה לגינוי חריף ביותר בתוך הקהילה היהודית.

מאוחר יותר, תחת השלטון הרומי, היהודים הורשו לעסוק בדת שלהם בחופשיות תחת שלטון פוליטי סמלי של טטררכיה יהודית. כיתות דתיות שגשגו במהלך תקופה זו, כשהתנועה החזקה ביותר ביניהן היתה התנועה הנוצרית שבסופו של דבר הפרידה את עצמה לחלוטין מהיהדות. הכיתות והנוצרים גונו כפורשים. אף יותר מכך, פרישה שכזו גונתה במונחים פוליטיים כמו גם במונחים דתיים, כיוון שבקרב היהודים דת ואזרחות היו בלתי נפרדות. פרישה נתפסה כפשע כנגד המדינה כמו גם כחטא נגד אלוהים. מהפורש נשללו גם הישועה וגם האזרחות.

II.III. פרישה בדתות הפגאניות

באופן כללי, הרעיון של בלעדיות מוחלטת היה זר לדתות של יוון ורומא, בעקבות הטבע הפוליתיאיסטי שלהן. הכתות הפגאניות לא סילקו מתוכן חברים שדבקו במסורות דתיות או בחוגים פילוסופיים מתחרים. אך לעתים קרובות האלים של דתות פגאניות הוכרו רשמית על-ידי רשויות אזרחיות וזוהו עם רווחת המדינה. במקרים כאלה, נטישתן של דתות שקיבלו תמיכה פוליטית נתקלה בביקורת ציבורית ואף רדיפה בחסות המדינה. במזרח היווני, נוצרים הואשמו באתיאיזם כי הם דחו את האלים של העם. במערב הלטיני, נוצרים הואשמו בנטישת דת אבותיהם. בשני המקרים, הנוצרים המוקדמים שסירבו לחלוק כבוד לאלים של העיר או המדינה גונו ולעתים קרובות נרדפו באשמת מרד נגד המדינה. בקיצור, פרישה הפכה לבעיה בחברה פגאנית רק כאשר מנהגי האבות שלה או האלים של המדינה נדחו.

III.III. פרישה בכנסייה הנוצרית

מומרים יהודים ופגאניים קדומים רבים המירו את דתם לנצרות והמשיכו לקיים את חוקי הטקס היהודיים או המשיכו להשתתף בפסטיבלים דתיים פגאניים. בהתחלה, ההתמדה של המנהגים הדתיים הישנים לא נחשבה כפרישה. פרישה הפכה להיות סוגיה ברורה וחד-משמעית רק כאשר הכנסייה הנוצרית הפרידה את עצמה מהצורות היהודיות והגנוסטיות של הנצרות. כבר בברית החדשה, פרישה מקושרת עם מורי ונביאי שקר שהופעתם תסמל את הקץ האפוקליפטי של התקופה. במאות המוקדמות, כאשר הנצרות האורתודוקסית הפרידה את עצמה מתנועות אפיקורסיות ופלגניות, פרישה היתה לרוב בעיה פנימית. אבל עם המרתו של קונסטנטין לנצרות, פרישה הפכה להיות פשע אזרחי שניתן להעניש עליו על פי החוק. כך החלה תקופה של יותר מאלף שנה של שיתוף פעולה הדדי בין הכנסייה והמדינה. המדינה השתמשה בעוצמת החרב כדי להגן על הכנסייה מפני פרישה והכנסייה השתמשה בעוצמת כתבי הקודש כדי להגן על המדינה מפני התקוממות. מהפורשים נשללו הזכויות האזרחיות כמו גם הזכויות הדתיות.

נטישת הנצרות באופן גלוי היתה מעשה נדיר במקומות בהם הקשר בין הכנסייה למדינה היה איתן, אבל אפילו תנועות פרישה סמויות דוכאו באופן פעיל. עינויים שימשו כדבר שבשגרה לסחוט וידויים ולעודד הבעת חרטה. פורשים ופלגנים נודו מהכנסייה ונרדפו על-ידי המדינה.

בהיסטוריה הנוצרית התרחשה גם פרישה בסדר גודל עצום. "הפילוג הגדול" בין האורתודוכסיה במזרח לקתוליות במערב במאה ה-8 סימן את ההתפצלות הגדולה הראשונה בעולם הנצרות, שהסתיים בנידוי הדדי. הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה-16 הוסיפה מחלוקת נוספת בקרב הנוצרים. כל קבוצה נבדלת טענה שהיא מחזיקה באמונה ובפרקטיקה האותנטיות של כנסיית הברית החדשה, ובכך הורידה את הגרסאות המתחרות של הנצרות בדרגתן לסטאטוס של פורשים.

בנוסף, אותן כנסיות פרוטסטנטיות שנהנו ממונופול טריטוריאלי השתמשו בכלי הנשק של נידוי על פי צו הדת ורדיפה הנתמכת פוליטית כנגד טוענים מתחרים שהצהירו כי הם הנצרות האותנטית. רק עם תום מלחמות הדת וחקיקתם של צווים לסובלנות פסקו פעולות דיכוי פוליטיות שכאלה כנגד פרישה. סנקציות דתיות רשמיות ולא רשמיות, החל מנידוי ושלילת ירושה ועד לגינוי וחרם חברתי, המשיכו להיות בשימוש.

כפי שסקירה קצרה זו מראה, גינוי של פורשים שימש כ-"אסטרטגיה של לגיטימציה" עבור כל אותן דתות בתקופות העבר אשר טענו לבלעדיות כדת היחידה בעלת האמונה והפרקטיקה הדתית הנכונות. בנסיבות לאומיות וטריטוריאליות בהן נאמנויות פוליטיות ודתיות התמזגו יחד, הטילו סנקציות חוקיות כמו גם סנקציות דתיות כנגד פרישה. מהפורשים נשללו הן אזרחות והן גאולה. הפורש, בתור שכזה, נתפס כמקור לשקרים ולחוסר מוסריות שאיים על הטוהר של הקהילה הדתית ועל היציבות של הסדר הפוליטי.

פרישה נעשתה פחות ופחות בעיה בעולם המודרני כאשר מסורות דתיות החלו לרכך את הטענות הדוגמטיות שלהן וכאשר חברות חילוניות הפרידו את עצמן מהתמיכה הדתית. ההסכמה לקבל פלורליזם דתי, והפיכת האמונה הדתית לדבר אישי במאה הנוכחית, שיחררו במידה רבה את אותם אינדיבידואלים שהמירו את דתם מהאיבה הכללית, מבחינה חוקית ודתית, שהיתה מנת חלקם של הפורשים. כמובן שהכנסייה הקתולית עדיין שומרת בידיה את הנשק של נידוי, פונדמנטליסטים פרוטסטנטים מטיפים כנגד הסכנות של כפירה, ומדי פעם משפחות אדוקות מנשלות מרכושם צאצאים שמתחתנים עם בני דת אחרת או ממירים את דתם. אבל סנקציות אלה אינן נושאות את המשקל הציבורי או האישי שפעם היה להן. אלו הן מחוות טקסיות של דוגמטיקנים דתיים אשר איבדו, בתרבויות פלורליסטיות וחילוניות, את סמכותם שלא היה עליה עוררין.

IV. פרישה בימינו
הורד את הספר הלבן