חלק IV: הגדרה של דת

עד עתה שרדה תורת המשפט של ארצות-הברית במשך 200 שנה ללא הגדרה רשמית של דת, ויש לקוות ששום בית-דין או סוכנות ממשלתית תרגיש אי פעם מחויבת לחבר הגדרה כזו, מאחר והיא תיטה לכפות על כל הדתות החדשות להתאים את עצמן למיטת הסדום שלה. עם זאת, אם "דת" הינה קטגוריה מועדפת בראות החוק, כפי שהיא – בחוכמה ולמרבה המזל – תוכננה להיות על-ידי המחברים של התיקון הראשון לחוקה, אזי המושג הזה יצטרך להיות בשימוש על-ידי שופט שלום על מנת לכלול או להוציא מן הכלל את אלו שטוענים לקבלת יתרונותיה – צנועים ככל שיהיו.

לא היה צורך להגדיר את המונח "דת" בתיקון הראשון לחוקה, מכיוון שכולם ידעו באופן כללי למה הוא התייחס. גם בימינו קיים רק מעט בלבול לגבי מהי "דת" ב-95 אחוז מהמקרים. אלו השאלות הגבוליות אשר מתייחסות לדתות חדשות אשר אינן קונבנציונאליות או לקבוצות הטוענות לכך, אשר גורמות לבלבול. במקרים כאלו, שופט שלום יכול להתייחס לדמיון במקרים של גופים אשר כבר מוכרים כדת, ועם זאת כבר ראינו לעיל כמה קשה יכולה להיות משימה כזאת. ועד כמה קרוב צריך להיות הדמיון? אילו מרכיבים בקווי הדמיון הינם חיוניים ואילו אופציונאליים? ועל סמך אילו ראיות, ומאילו מקורות, צריך שופט השלום להסתמך על מנת להגיע להחלטה?

בית-המשפט העליון החליט בחוכמה כי שופט שלום אינו רשאי להעריך את האמת או השקר שבטענות התובע (ארה"ב נגד באלארד 322 78 1944) או להעריך אם הם תיאיסטים (Torcaso, Seeger ו-Welsh, ציטוטים לעיל), ובנוסף הוא איננו רשאי כלל לחקור את תוכן התורה וערכי האמונה (הכנסייה הפרסביטריאנית נגד כנסיית מרי אליזבת' בלו הול ממוריאל 393 ארה"ב 440 1969). אולי ניתן לבצע חקירה מדוקדקת יותר רגע לפני שקבוצה מקבלת הכרה כדת, אך אפילו במקרה זה שופט השלום מוגבל מבחינת עומק החקירה (cf. Ballard). בית-הדין אינו רשאי לציין מהו התוכן או המבנה אשר קבוצה חייבת להציג על מנת להיחשב "דתית", וגם, במסגרת גבולות רחבים מסוימים, מה בדיוק תהיה התנהגות אשר תפגע בהכרת הקבוצה כדתית. (במשפטים של דת המורמונים, אשר בהם הארגון של כנסיית קדושי היום האחרונים פורקה מכיוון שהיא לימדה ועסקה בפוליגמיה (1890), הגיע בית-הדין לתוצאות אשר סביר להניח שלא היה מגיע אליהן כיום, אך אפילו ההחלטות הקיצוניות הללו לא טענו כי מורמוניזם לא היה דת, אלא רק שיש לאסור על הלימוד של ריבוי בני/בנות זוג)2

מה שבתי-הדין יכולים לעשות – ואכן עשו במשפט של Seeger and Welsh – הוא לבחון את התפקיד של דת ולראות אם היא "תופסת מקום בחיי המאמין אשר הינו מקביל לזה שממלא אלוהים אצל אלו שאכן עומדים בקריטריונים לפטור" (Seeger נגד ארה"ב, 30 ארה"ב, 163) כדי לעשות זאת, הם צריכים להסתמך על ראיות שסופקו, לא על-ידי זרים או אלו שעזבו, אלא על-ידי העדים היחידים הנמצאים בעמדה שבה הם יכולים לדעת אם הם אכן מקבלים את התנחומים של דת מהארגון הנבדק: הצרכנים הנוכחיים של הארגון, החסידים הנוכחיים של הקבוצה אשר טוענת להיות דת.

איך ידע בית-הדין האם מה שהם מקבלים מהארגון הינו אכן התנחומים שמספקת דת? ישנה כמות משמעותית של ספרות המוקדשת להגדיר או לתאר מה דת מספקת עבור אנשים וחברות, החל מ-Durkheim (צורות בסיסיות של חיי הדת) ועד ל-Weber (הסוציולוגיה של הדת) לרוע המזל, הכותבים המלומדים בנושא של תפקיד הדת אינם נמצאים בהסכמה בינם לבין עצמם לגבי מהו התפקיד בדיוק. אך ניתן להכניס את נקודות המבט השונות שלהם תחת כותרת רחבה יותר: דת היא הצורה של פעילות אנושית אשר מספקת לחסידיה הסבר למשמעות האולטימטיבית של החיים. (תיאור זה מוסבר בפירוט רב יותר בעבודות הקודמות של המחבר, למה כנסיות קונסרבטיביות הולכות וגדלות, Harper & Row, 197, עמודים 37-41 ולמה כנסיות לא צריכות לשלם מיסים, Harper & Row, 197, עמודים 59-69).

ישנם מספר היבטים בתיאור זה אשר יש לשים לב אליהם.

א. התיאור יוצא מהנחה שקבוצה טוענת להיותה דת. סיינטולוגיה בהחלט טוענת כך.

ב. ארגון שטוען להיות דת חייב שיהיה לו גוף של חסידים לאורך תקופת זמן מספיק ארוכה ובהיקף מספק מבחינה מספרית, על מנת לתמוך בו בעזרת תרומותיהם הניתנות באופן התנדבותי. לסיינטולוגיה יש בהחלט גוף כזה של תומכים.

ג. הארגון שטוען להיות דת חייב להציע הסבר כלשהו של משמעות החיים האולטימטיבית באופן כזה אשר יספק את הצרכים של חסידיו. זו השאלה הקריטית אשר יצרה את הצורך בראיונות עם חתך מייצג של צרכנים של סיינטולוגיה הטוענת להיות דת. מהי התוצאה של החקירה הזו?

2. חוק הקונגרס מ-1887 אשר פירק את הכנסייה המורמונית ועיקל את נכסיה והעבירם לבעלות ארצות-הברית הכיל תנאי האומר כי "אף בניין ... אשר משמש באופן בלעדי למטרות סגידה לאלוהים ... לא יעוקל". התאגיד של כנסיית ישו של קדושי היום האחרונים נגד ארה"ב, 136 U.S. 1,‏ 7 (1890)‏.

V. מערכת חשיבה
הורד את הספר הלבן