איך להישאר בריא | מרכז המשאבים למניעה

1 התבקשתי לבחון את הדרך שבה מתקיימות כיום הדרשות בדת הסיינטולוגיה, ולהעריך את הדרשות האלה לאור פסיקת בית-הדין לערעורים ב-1970 במקרה של 'סגרדאל (Segerdal) נגד הרשם הכללי', ותוך התייחסות לאותם הקריטריונים, להשוות את הדרשות של סיינטולוגיה לאלו של זרמים דתיים אחרים שיש להם כיום מקומות שנרשמו על-ידי הרשם הכללי כמקומות של פולחן דתי.

הדרשות של דת הסיינטולוגיה

2 כל אדם המתבונן על דרשת סופשבוע בסיינטולוגיה, ועל המפגשים ביום שישי בערב, יראה בצורה ברורה שהם מלאים ברצון מלא שמחה והודיה. אפשר לדמות את המפגשים ביום שישי לגרסה לא רשמית של 'מפגשי עדות', מפגשים פופולאריים בכמה זרמים של הנצרות, במיוחד בארצות-הברית. אפשר לתת בתור דוגמה, אם כי זאת דוגמה בעלת אופי יותר שקט, את המפגשים שמאורגנים על-ידי דת 'המדע הנוצרי' (Christian Science).

3 בדרשה בדת הסיינטולוגיה כמעט שאין קישוטים בצורה של תמונות, סמלים או עזרי פולחן אחרים בדומה למרכיבים שצמחו במסורת הנוצרית. סמל אחד שקיים הוא הצלב בעל שמונה הקודקודים, המופיע על הכתבים הרשמיים של דת הסיינטולוגיה. זהו גם הסמל הראשי המופיע על המעילים של היועצים הרוחניים בסיינטולוגיה, אך פרט לכך קיימים רק מעט סמלים כאלה המשמשים לקישוט, והם משמשים יותר לצורך זיהוי, וגם זאת רק בצורה מצומצמת.

4 עיקרי האמונה של דת הסיינטולוגיה נכתבו על-ידי מייסדה, ל. רון האברד, והם מהווים את הבסיס עבור דרשה בסיינטולוגיה. עיקרי האמונה כוללים חוקים אלוהיים שמעניקים לאדם מספר זכויות, והם מצהירים שזכויות אלה נשמרות על-ידי אלוהים מתוך מטרה להעניק לאדם חופש מוחלט.

5 המרכיב הראשי במהלך דרשה של סיינטולוגיה הוא ההטפה לגבי נושאים מתוך כתבי הדת, מרכיב מסורתי ראשי בדת הפרוטסטנטית באמריקה. בארגוני סיינטולוגיה, כתבי הדת אינם הכתבים הנוצריים אלא הכתבים וההרצאות של ל. רון האברד, מייסד דת הסיינטולוגיה. הדרשה היא האירוע המרכזי שבו מציגים את הנושאים הקיימים בתנועה זו. מר האברד הנחיל לארגונים שלו סדרת דרשות שמתוכן היועץ הרוחני יכול לבחור כדי להעביר את דרשת סופשבוע. לפעמים, במקום דרשה, מושמעת הקלטה של מר האברד כשהוא נותן הרצאה. דרשות מוכנות מראש אינן משהו ייחודי לסיינטולוגיה: הן מהוות מרכיב ראשי בכמה זרמים דתיים אחרים, למשל במדע הנוצרי.

6 בסוף הדרשות מקיימים תפילה ומייחלים שאלוהים יתערב בענייני האדם על מנת להביא לחופש מהמלכודת החומרית. התלות באלוהים מאוד ברורה לעין לאור הטענה שהפוטנציאל של האדם ניתן לו על-ידי אלוהים, וברור שלאור זאת, הסיינטולוגים חושבים שהישות העליונה היא המקור הבלתי מעורער לרווחה והיא מהווה דוגמה עבור שאיפותיהם. יראת הכבוד לאלוהים מופיעה בצורה לא ישירה כשהם אומרים שהוא "היוצר של העולם".

מהו פולחן דתי?

7 המאפיינים של פולחן דתי, כפי שנקבעו בפסיקת סגרדאל, מורכבים ממגוון תגובות רגשיות שאופייניות גם ליחסים בין בני אדם, כפי שניתן לראות ביחסים חברתיים רגילים. אולם בפולחן דתי פעילויות אלה מקבלות עומק גדול יותר ומקודש יותר, כפי שמתאים למצב בו מתקיימים יחסים כנועים עם ישות נעלה, שהיא הישות העליונה.

8 התפיסה של הישות העליונה, יחד עם מושגים דתיים אחרים (למשל: גן עדן, גיהינום) נוצרה לראשונה לפני מאות שנים. בזמנים האחרונים, התפיסה לגבי האלוהות עברה שינוי עמוק, במסגרת המסורת הנוצרית ואף בדתות אחרות. לפי התפיסות החדשות, הרבה פחות סביר להבין את אלוהים במונחים אנושיים. יחד עם זאת, בניגוד לשינויים במושגים אלה, השפה של הפולחן הדתי, והרעיונות שאותו פולחן מבקש להגדיר ולעורר, השתנתה הרבה פחות, אם בכלל. השפה שמתארת את הפולחן הדתי נשארת אישית. לאור השינוי במושגים התיאולוגיים, השפה של הפולחן הדתי הפכה להיות יותר ויותר מיושנת. רעיונות לגבי יראה, ענווה, כניעה, דברי הלל ותפילות הכוללות ייחולים יכולים להיות עדיין ראויים בהקשר של יחסים בין בני אדם, שם קיים ניגוד בין בעל שליטה והאדם הנשלט (וייתכן שהם יופיעו בצורה חלשה יותר במקרים בהם לא יהיו הבדלים במעמד בין אנשים), אבל כמעט לא מתאימים כאשר כבר לא תופסים את אלוהים כ-"סופרמן", אלא כבעל צורה מופשטת.

9 רוב האנשים בבריטניה מאמינים באלוהים כשמתארים אותו במונחים כלליים, אבל רק מיעוט מאמין באלוהים אישי. (מחקרו של הכומר רובין גיל מראה כי שיעור המאמינים באיזשהו סוג של אלוהים, לא משנה עד כמה רחבה ההגדרה, ירד מ-80% בשנות ה-40 של המאה ה-20 ל-66% בשנות ה-90. והאמונה ברעיון הצר יותר של אלוהים, ובמיוחד הרעיון הנוצרי של אלוהים אישי, ירדה מ-43% ל-31% באותה תקופה.) למרות שהמאמינים נפטרים במידת הולכת וגדלה מהאמונה באלוהים אישי, ומתייחסים לאלוהים יותר כישות רוחנית, כוח, או כעיקרון מטפיזי, השפה האישית של אותה אמונה נשארה, והיא הפכה בשלב זה לכזאת שאינה תואמת את האמונה. העובדה שכך קרה משקפת את חוזקה של אותה שפה מסורתית, חוזק שנבע מביסוסה במסגרת העיסוקים של הדתות ומכך שהשקפת הציבור היא שזאת שפה מקודשת.

10 אחת הדאגות המרכזיות של הזרם המרכזי בתיאולוגיה הנוצרית במאה התשע-עשרה והמאה העשרים היתה להפריך את המיתוסים בדת. חלק מאותה רפורמה הוביל לכך שהתיאור והייצוג של אלוהים הפך להיות במונחים מופשטים יותר, והדימויים הפרימיטיביים שלו, שמייחסים לו מאפיינים אנושיים, הן בשפה והן בציורים, נעלמו. התהליך הזה קרה בקלות רבה יותר בתחום הפילוסופי מאשר בתחום הפולחן הדתי, שם כמה מרכיבים פרימיטיביים ולא מתוחכמים שרדו. השימוש החוזר ונשנה בגישות ומעשים מסורתיים במסגרת הפולחן הדתי שימר את השפה האישית במסגרת הקשר תיאולוגי ופילוסופית, כך שהשפה הפכה למיושנת ולכזאת שאינה תואמת את ההקשר.

11 כמה זרמים נוצריים שאינם קונפורמיסטים, שהם פחות מחויבים למסורת, אימצו שפת פולחן פחות אישית. זרם הקווקרים בנצרות לא חש שום צורך לפנות אל האלוהים ישירות. האוניטריאניזם (Unitarianism) במאה השמונה-עשרה הסיר מאלוהים כל מרכיב אנושי, כך שאלוהים הוצג במונחים שהם פחות אנושיים. במאה התשע-עשרה המדע הנוצרי, שהוא זרם דתי בעל תיאולוגיה דומה לזו של האוניטריאניזם, שאף לענות על השאלה לגבי מינו של האלוהים, שאלה שהתווכחו לגביה רבות, ושהיתה רלוונטית בכל מצב בו הרעיון של אלוהים הכיל מרכיב אנושי, באמצעות הכנסת השימוש במונח "אלוהים אבא-אימא" בתפילות, ובאמצעות הכרזה על שבע מילים נרדפות לאלוהים – חיים, אמת, אהבה, מיינד, נפש, רוח, עיקרון. אלה מילים שנחשבו לתכונות מופשטות ומטפיזיות.

12 בהתחשב בכל ההודאות המרומזות בכך שמאפיינים אישיים לא מתאימים לאלוהים ואי אפשר להחיל אותם עליו, ובהתחשב בחוסר הרלוונטיות של הגישות לפנייה לאלוהים, שהגיעו מחברות היררכיות וברבריות מימי הביניים, זה לא מפתיע שתנועות רוחניות חדשות שהופיעו במאה העשרים אימצו שפה ורעיונות במסגרת הפולחן הדתי המשקפים בצורה מתאימה יותר את הערכים של הזמנים המודרניים. בעוד שבתחילה תנועות חדשות אלה עשויות להשתמש בשפה ומושגים מסורתיים, הן עושות זאת כשלב זמני וחולף על מנת לפנות אל המאמינים הפוטנציאליים שלהן במונחים מובנים, עד שאותם מושגים חדשים ייקלטו ויהפכו להיות חלק מהשיח השגרתי של האנשים באותה תנועה חדשה וצומחת. במשך זמן מה, נראה כי האנשים באותה תנועה משתמשים בשתי שפות רוחניות, בשעה שהם מתרגלים לדרכי הביטוי החדשות של האמיתות הדתיות.

13 קיימים זרמים דתיים רשומים רבים שאינם מקיימים פולחן בהתאם לאמות המידה של סגרדאל, כפי שמתואר בטבלה שלהלן. ניתן לפקפק במידת ההתאמה של הקריטריונים האלה לצורך קביעה של מה נחשב פולחן דתי: גישות המראות הערצה ויראת כבוד מוצגות לעתים קרובות כלפי אנשים בשר ודם: כלפי האנשים המבוגרים יותר, כלפי המנהיגים ואלו המשמשים דוגמה, וכלפי המחנכים. במקרים אלה, גישות אלה אינן נחשבות כפולחן. ואומנם, בכנסייה הקתולית קדושים מקבלים הערצה וכבוד, אך שלטונות הכנסייה מתנגדים לכל רמיזה שגישות אלה מגיעות לכדי פולחן דתי. הקריטריון המתאים לגבי מה נחשב פולחן דתי הוא התנהגות שמטרתה לבסס יחסי קרבה בין המאמין והישות העליונה, תוך הבטחת הגאולה הסופית למאמין. הקריטריון הזה מבוסס על המעשים במסגרת הפולחן הדתי, ויתרונותיו הם שהוא בעל מגוון צורות תרבותיות, ושניתן לזהות אותו משום שהוא מנסה להשיג שאיפה משותפת. קריטריון כזה מאפשר את קיומם של מושגים מגוונים ורבים מספור לגבי טבעו של האלוהים (אלוהים בעל מאפיינים אנושיים, חוק אוניברסלי, דאגה אולטימטיבית, קיום בסיסי, כוח החיים וכו'). הוא מציע מושג מופשט יותר של נושא הפולחן הדתי, מושג שהוא ישים בצורה יותר רחבה, והוא נמנע מתרבות של אמונה עיוורת ואפליה דתית משום שהוא לא תומך בכך שהגישה התרבותית הנוצרית היא הגישה היחידה לפולחן דתי ולהגדרת האלוהים. רעיונות מקובעים הדורשים שהפולחן הדתי יהיה פעילות קבוצתית או קהילתית; שהישות העליונה היא שופטת ושקהל המאמינים, כל אחד בעצמו או כולם כקבוצה, הם חסרי ערך, חסרי אמונה וכופרים, או שהם לפחות כנועים; שהטקסים מציגים את המאמינים כתלותיים וכאשמים שצריכים להודות בכך באמצעות מעשים פומביים, הקטנה עצמית או אפילו הפיכת העצמי לקורבן – כל אלה נובעים אך ורק ממסורות נוצריות. אין שום בסיס לכך שהפולחן הדתי וההגדרה של אלוהים חייבים להיות בצורה כזאת. יתרה מזאת, ערכים אלה אינם מתיישבים בצורה טובה עם הגישות של החברה המודרנית: אינדיבידואליות מוגברת, ביקוש מוגבר לגישות שאינן שופטות; חוסר אמונה פוסט-פרוידיאני בכך שהמניעים של האדם נובעים מאשמה; והכפירה בסמכות היררכית.

14 ייתכן שצריך להרחיק יותר מזה – משום שלא כל הדתות הנפוצות והמוכרות מכילות אמונה בישות העליונה. לכן אם הפולחן הדתי נחשב כמרכיב חיוני של דת (הנחה שייתכן שהיא מוטלת בספק ובעייתית), יהיה צורך להגדיר את המונח 'פולחן דתי' עצמו בתור משהו כמו "העיסוקים המיועדים להביא את האדם לתקשורת עם הממשות הרוחנית הבסיסית". זהו, ולא משנה באיזו צורה, התפקיד של פולחן דתי.

טבלה

השתייכות דתית

סיכום של מנהגים ואמונות

אמונה בישות עליונה?

פולחן לפי הקריטריונים של סגרדאל?

אסכולת הסנקיה (Sankhya) בהינדואיזם

שיטת אמונה לא אתאיסטית, המוכרת בתור אסכולה שמרנית של הדת ההינדית. החומר והנפש הקדמוניים הם בלתי ניתנים ליצירה ובלתי ניתנים להריסה. הקארמה מושלת בענייניו של האדם – לידה מחדש היא תוצאה של מעשים מהעבר. גאולה היא הבריחה מגלגול הנשמה. הדרך לשחרור היא קבלת ידע על הסבל והסיבות לו. מכיוון שהקארמה קובעת את המזל בחיים, אין תפילות המכילות ייחולים (תפילות כאלה מהוות מרכיב מרכזי בפולחן בדתות אחרות). דחיה של כל הרעיונות לגבי אלוהים – זאת דת אתיאיסטית.

שום אמונה בישות עליונה.

לא.

ג'יניזם (Jainism)

חטיבה של ההינדואיזם. קארמה: מרכיבים זרים של הקארמה גורמים לנפש לרדת מטה. הגישה של הג'יניזם אינה משאיר מקום לאלוהים בורא. המורים הנעלים אינם נחשבים כבעלי מאפיינים אלוהיים, ואין גם שום התגלות אלוהית. ג'יניזם היא בעיקרה מערכת אתאיסטית. יש הכרה בישויות שנקראות "דווה" (Deva) (חצי-אלוהים), אולם הן לא קובעות את גורלו של האדם, ולא מקיימים פולחן דתי לכבודן. האמצעי שאיתו הגאולה מגיעה (על-ידי התגברות על הלידות מחדש) הוא פעילות בעלת אופי של התנזרות, המשחררת את הנפש ומבטלת את הקארמה.

אין ישות עליונה. החוק של גורם ותוצאה הוא העיקרון העליון של החיים. לא מקיימים פולחן דתי לכבוד ישויות דווה מקומיות.

לא

טאואיזם

הטאואיזם פעיל בקרב אוכלוסיות סיניות, לצד הבודהיזם. הוא הכת הקדומה של הקונפוציוניזם ומהווה את המערכת האתית שלו. הטאואיזם מקדם את הרעיון הדתי של יצירת היקום; הוא מארגן חגיגות במקדש; מספק טקסי מעבר. התורות המיסטיות שלו כוללת יקום מורכב של ישויות רוחניות ואדוני שמיים השולטים בגן עדן, בכדור הארץ ובאדם.

אמונה בישויות מיסטיות שונות במסגרת מערכת קוסמית מורכבת, אך אין ישות עליונה בתור שכזאת.

אין התאמה ישירה.

בודהיזם טהרוואדה (Theravada)

החוק העולמי של נושאי גורם ותוצאה בקארמה: מתקיימות לידות מחדש ללא סוף, אלא אם כן האדם משוחרר מזה בכך שהוא מאיר את עיניו בנושא של סבל. אין אמונה בבורא או במושיע. גאולה מושגת על-ידי אמצעים שאינם אישיים, על-ידי השגת ריחוק ובכך השגת ציות לתקנון אתי, ולא באמצעות טקסים. זה מספק את הדרך להתעלות מעבר להתנסות השגרתית ומעבר לעולם החומרי.

אין ישות עליונה. ישויות דווה כפופות לאותה שיטה של לידה מחדש כמו בני האדם.

לא.

בודהיזם ניצ'ירן (Nichiren)

ענף זה של הבודהיזם (ניצ'ירן ב. יפן 1222) מחשיב את גלגול הנשמות העוקב של גוטאמא בודהא ככזה שהתעלה מעבר להתגלות שהוא הביא. האמת מתומצתת בלוטוס סוטרה, כשעצם התפילה לפי הלוטוס סוטרה מספיקה כדי להעניק את כל התועלות למאמינים. בודהים שנשמתם התגלגלה אינם אלים, הם בסך הכול האמצעי שדרכו אפשר להשיג הארה מתקדמת. לכל אדם מן הרחוב יש אפשרות להשיג את המצב של בודהי, וזאת זכותו להשיג את האושר בעולם הזה.

לא. העולם נשלט על-ידי חוק של גורם ותוצאה (שאינו אישי) – קארמה, כפי שחווים אותו בני אדם.

לא.

הקווקרים (חברת החברים)

דגש מיוחד על "אור פנימי" (קול המצפון). אין שום טקס, שום קידה עמוקה, שום תפילה המכילה ייחולים, שום עיקרי אמונה שאושרו רשמית. בפגישות מבצעים מדיטציה קבוצתית. אין דרישה להאמין בישות עליונה, למרות שלא שוללים את קיומה של ישות כזאת ורבים מאמינים בה.

ייתכן שיכירו בישות עליונה, אך האתוס של הקווקריזם מתנגד להיררכיה ולשליטה.

לא.

המדע הנוצרי

האדם הוא אך ורק ישות רוחנית והעולם החומרי הוא אשליה. הבנת נושאים אלה מאפשרת ריפוי גופני ואפילו אלמוות. הרעיונות האלה משויכים לישו, שלא היה אלוהים אלא אדם ומופת. ישנה אמונה באלוהים, שלעתים תכופות מוזכר במונחים נוצריים שגרתיים כאלוהים בעל מאפיינים אנושיים, אבל הוא מוזכר בצורה יותר ברורה על-ידי מילים נרדפות כגון מיינד, נפש, רוח, עיקרון, חיים, אמת, אהבה, וגם במילים שגרתיות בשפה שאינן ממש מתאימות לתיאורו. גברת אדי (המייסדת, 1820) אמרה שהכוונה ב-"עבודת האלוהים" צריכה להיות עשיית מעשים טובים באופן יומיומי, לא קיום פולחן דתי פומבי.

ישנה אמונה בישות עליונה.

התאמה חלקית בלבד.

אוניטריאנים

דוחים את הדוקטרינה של 'השילוש הקדוש' ומבקשים להשיג תיאום בין הדת וההיגיון. בעלי גישה מתירנית ביחס לעיקרי האמונה, לדוקטרינה, לסמכות התנ"כית ולצורת התקשורת עם אלוהים. האוניטריאנים נוטים לשים דגש על התחייבויות אתיות ולא על מחוייבויות טקסיות. חלק מהאוניטריאנים הם אגנוסטיים באופן מוצהר, או אפילו אתיאיסטים.

האמונה בישות עליונה אינה נדרשת, ואוניטריאנים רבים אינם מאמינים בישות עליונה.

לא.

היישום של הקריטריונים של סגרדאל על סיינטולוגיה כפי שהיא כיום

15 לא משנה מה היה המצב ב-1970 בעת הפסיקה בנוגע לסגרדאל, כיום חברי דת הסיינטולוגיה נפגשים כקהילה הן לדרשות מזדמנות של טקסי מעבר (טקסי הענקת שם לילדים, טקסי נישואין והלוויות) והן לדרשות דתיות שגרתיות מדי שבוע, ודרשות אלה הן דרשות של פולחן דתי בהתאם לקריטריון שהוגדר בסגרדאל.

16 ישנו משרד רגיל שאחראי לארגן את הדרשות ואת ביצוען בהתאם לתקנות של הדת. תקנות אלה מקבילות לכללים של זרמים שונים בנצרות.

17 הדרשות הן מכובדות ומהוגנות. הלך הרוח השכיח הוא מלא הבעה וידידותי, חיובי ומבוצע מתוך הכוונה אופטימית לפי הכתבים של סיינטולוגיה.

18 בפסיקת סגרדאל, הפולחן הדתי נחשב בדרך כלל ככזה הכולל תפילה לאובייקט נערץ והכנעה בפניו; אמירת דברי הלל לאותו אובייקט או ישות; תפילות הכוללות ייחולים ואמירת תודות. מעוררים את הגישות האלה אצל חברי הקהילה באמצעים שונים, אבל בדרך כלל בצורת הצהרה מילולית בנוגע לאמונה, באמצעות השתתפות בפעולות טקסיות, ובאמצעות קבלת דברים אשר מסמלים העצמה (למשל, הלחם והיין של הדרשה הנוצרית).

19 הדרשות בסיינטולוגיה מתחילות עם הקראת עיקרי האמונה של הדת, שהיא ההכרזה על זכויות האדם. בקריאה רדודה אפשר לחשוב שעיקרי האמונה האלה אינם עומדים בקריטריון העיקרי של המאפיינים של פולחן דתי כפי שנקבעו בפסיקת סגרדאל על-ידי השופט באקלי, כלומר שצריך להיות אובייקט שלכבודו מקיימים פולחן דתי, ושאליו המאמינים הופכים לכנועים. קריאה מעמיקה יותר מראה בבירור שעיקרי האמונה, בעוד שאינם אומרים בצורה רשמית שאלוהים קיים או מכריזים שהוא בעל עליונות על כל שאר הישויות, למעשה מתייחסים לקיומו כדבר מובן מאליו. בכך שכתוב בעיקרי האמונה ש-"לאף נציגות למעט הבורא אין את הכוח להשהוֹת או לבטל את הזכויות [זכויות האדם] האלה", יש הכרה לא ישירה בקיומו של אלוהים ובעליונותו, ובכך שהוא שולט על כל המין האנושי.

20 דרשת סופשבוע כוללת תפילה, ומסתיימת תמיד עם תפילה מוגדרת. התפילה ממוקדת בחופש האדם, קוראים לאלוהים ומייחלים שהוא יעניק חופש ממלחמה, מעוני וממחסור, וכן יאפשר זכויות אדם באופן מלא. לכן, זוהי תפילה מתוך מטרה להעלים מחלוקות ובעיות. אלוהים מתבקש ליישב מחלוקות ובעיות כדי לבסס צדק ומצבים שבהם האדם יוכל להגשים את הפוטנציאל שלו. התפילה לאלוהים מורה בסיומה "מי ייתן והאל יאפשר זאת".

סיכום

21 בהתחשב בעובדה שסיינטולוגים אכן מאמינים בישות עליונה, ושהדרשות הדתיות שלהם כוללות יראת כבוד כלפי אותה ישות עליונה וכן מבקשות באמצעות תפילה שאותה ישות עליונה תיישב מחלוקות, מסקנתי היא שדרשות הסיינטולוגיה כיום אכן עומדות בקריטריונים הצרים של פולחן דתי כפי שמפורט בפסיקה של סגרדאל1 – למרות שהדרשות של כמה זרמים דתיים ראשיים אחרים, המקובלים בכל העולם, אינם עונים על קריטריונים אלה.

בריאן רולנד וילסון
8 בפברואר 2002
אוקספורד, אנגליה

על המחבר
הורד את הספר הלבן